הרצון למרוד,לזרוק את הכול לפח,בחוסר אכפתיות ואדישות,להרגיש סוף סוף את החופשיות והשקט רק הולך וגבר
רק מצידו השני של הרגש מגיע הראש שאומר שאת צריכה להתעשת,לחזור לדרך הישר, לא לעשות בעיות, את צריכה לעשות את זה למען כמה אנשים שאת מאוד אוהבת,את חייבת לסיים.
אבל מה עושים כשאין לך את המוטיבציה? כשכל דבר קטן מעיף לך את הפיוז כי נימעס לך?
שאת סופרת ימים,לסופשים,לרגילה,לסיום של השנת שירות הזאת
וזה לא שאני לא מנסה לראות את הצדדים החיוביים
את הילדים
את החניכים
את החיבוקים,החיזוקים,הצחוקים בקומונה
לעזוב בתקופה הזאת של השנה זה פשע.
כי התחייבתי כשבאתי לפה.
ולעומת זאת להמשיך ככה..
זה לא הפיתרון
ובאלי לבכות אבל אסור כי המלווה פה.
ואני גם ככה בתקופה של תנאי,ואם עד סוף חודש לא רואים שיפור אצלי מעיפים אותי
ולא בא לי,
לא בא לי לאכזב את החבר,שעכשיו כרגע יש לו זמנים יותר קשים ממני,ואם יראה אותי מוותרת אז מה זה יגרום לו לחשוב?
ולא בא לי לאכזב את החברה הכי טובה בקומונה שתישאר לבד
ולא בא לי לאכזב את החניך שהתחברתי אליו ואני לא יודעת איך אני אעזוב אותו כי אני באמת אוהבת אותו
אני לא רוצה לוותר
כי בחיים תמיד יהיו זמנים קשים,גם בצבא,וגם אחריי,כשאת סטודנטית ואין לך גרוש על התחת,ואת צריכה לעבוד וללמוד באותו הזמן
וגם אחריי זה כשצריך לפרנס משפחה ולגדל ילדים,מפה זה רק הולך ונהיה קשה יותר
עם המיסים והעבודה והכול
ואם אני אוותר עכשיו מה אני אעשה בעתיד?
והרבה זמן לא עידכנתי בבלוג,חצי שנה בערך,השתנו כל כך הרבה דברים..
וקרו כמה דברים מדהימים,באמת, שאני לא מתחרטת שהגעתי לפה
והכול יהיה בסדר..אני מאמינה בזה
שאת השנת שירות הזאת,אני אסיים בחיוך.
סידרת חנוכה הקומונה שלנו הכינה את השלט לטקס שך כל החניכים של אחריי לצהל - 3000 איש היו שם
טיול ביפו העתיקה
cris
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
.Little me