ומרוב מחשבות וביקורת עצמית אני הולכת להשתגע.
וכמו תמיד אני מוצאת את הפורקן שלי בכתיבה. לשחרר הכל. כל מה שנימצא לי בראש.
ההתפוצצות אתמול. אני לא יכולה להשלים איתה. אני בפחד. שמשהוא השתנה, שלמרות שהוא אומר שהוא עדיין אוהב אותי,אפילו קצת יותר, איפושהוא בפנים אני מערערת את המערכת יחסים שלנו. ואני לא רוצה שזה יקרה,במיוחד לפני צבא. כי בצבא זה הולך ליהיות יותר קשה. אני אפילו לא יודעת איך אני הולכת לתמרן בין הבית אליו.
אז א' מדברת על זה שהיא רוצה להיפרד מב'. על זה שהוא חונק אותה. אני חושבת על עצמי כרגע ואולי אני מרגישה את אותו הדבר. אולי אני חונקת את רפא קצת עם הנזקקות שלי לתשומת לב. לחיבה. כי כל כך התרגלתי ללהרגיש נאהבת, לקבל את ההתעניינות בסוף יום, לקום עם הבוקר טוב שלו ולהרדם עם הלילה טוב שלו שאולי הוא צריך קצת חופש.
אבל מצד שני יש לנו כל כך הרבה חופש אחד מהשני,ואני יכולה לעשות כל מה שבראש שלי,מתי שבא לי עם מי שבא לי,כי הוא באמת סומך עליי וגם הוא אותו דבר שליפעמים בא לי להיות איתו,לדבר איתו,לקבל את החיבוק דוב שלו או סתם אסמס קטן לדעת שעברתי איפושהוא אצלו במחשבה לרגע.
והנה הדמעות עולות,בלי שקראתי להם לבוא. כי אני לא יודעת איפה אני עומדת בידיוק. איפה אנחנו עומדים.
אני חושבת על זה שאני צריכה להתחיל ללמוד לחיות בלעדיו. הרי שום בר לא מחזיק לנצח. ואם הוא יחליט להיפרד ממני אני לא רוצה להישבר לרסיסים כי לא יהיה מישהוא קרוב להרים אותי כמו תמיד.
אני חושבת על זה שאני צריכה להפסיק ליהיות ילדה קטנה עם הפחדים שלה. עם החוסר ביטחון,חוסר אמונה בעצמה. הקטע שכל דבר קטן יכול לערער אותה ולהוציא אותה מהכלים.
אני חושבת שאני צריכה להתחזק ולחזור לעצמי.
לקבל פרופורציות.
להכיר עוד.
cris
בלי קשר לכלום..
בלי להרחיב יותר מדי במילים,כי אני חושבת שעם ישראל כבר אמר הכל
יהיה זכרם ברוך
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
.Little me