"את באה?" הסתכל עלי וחייך את החיוך המדהים שלו,

"אתה רציני?" הסתכלתי על השביל המתפצל.

"סמכי אלי הייתי פה  כבר" אמר והושיט לי יד בחיוך שובב.

"נו דפנה השבילים מתחברים אחרי קילומטר בערך," הוא המשיך לשכנע אותי, אפילו שהוא כבר שכנע אותי עם החיוך שלו.

חייכתי והלכתי לעבר השביל השני, ראיתי את הכיתה שלנו מתרחקת מאוד מאתנו בשביל המסומן.

"וואי דפני את תמותי על המקום שאני הולך להראות לך" אמר וצחק, כל כך נהניתי מחברתו שלא היה לי אכפת שנלך לאיבוד, שישלחו צוות חיפוש

"לטובתך" צחקתי, אני ואביב היינו שני האנשים הכי שונים בעולם, עד השנה אפילו לא דיברנו, אפילו שאנחנו ביחד בשכבה כבר מכיתה ז'.

המשכנו ללכת וככל שהלכנו ראיתי את הכיתה נהיית יותר ויותר קטנה ומתרחקת באופק.

"דפנה," הוא הפתיע אותי והגיש לי פרח לבן ועדין, הוא חייך

"תודה" חייכתי בתגובה ואני בטוחה שהסמקתי, "עוד כמה זמן מגיעים?" ניסיתי להעביר את הנושא במהירות כדי שהוא לא ישים לב למבוכה שלי.

"עוד חמש דקות," אמר והמשיך ללכת במהירות כזאת שהיה לי קשה להדביק את הפער בינינו,

"איך גילת על המקום הזה?" התעניינתי

"במקרה אני ואח שלי הגענו לפה, אז מצאנו את המקום הזה," אמר והיה אפשר לשמוע את ההתלהבות בקולו,

"נו מה זה תספר לי!" ניסיתי לשכנע אותו,

"הנה אנחנו עוד דקה מגיעים לשם, תעצמי את העיניים" נעצר והסתובב לעברי,

"נו, אביב, באמת?" צחקתי והסתכלתי על העיניים שלו, הן היו ירוקות-חומות והייתי יכולה לבהות בהן כל היום ממש.

"תסמכי אלי, אני לא אתן לך לפול." אמר והוריד את הצעיף שקשרתי על ראשי כנגד השמש,

"לקשור לך?", "לא זה בסדר" אמרתי וקשרתי את עיניי בצעיף, לא הצלחתי לראות כלום, רק מעט אור שהצליח לחדור את הצעיף.

הוא תפס את היד שלי, והתחיל ללכת לאט, התחלתי ללכת וניסיתי להיצמד עליו, אביב היה בחור שרירי ואהבתי את ההרגשה של להיות לידו.

"תזהר אלי," לחשתי, אפילו שידעתי שהוא התכוון למה שאמר.

המשכנו ללכת אפילו שלא ראיתי כלום הלכתי בבטחה, אפילו שלפעמים הושטתי את היד כדי לבדוק שאין שום סלע מלפני, והצלחתי לשמוע אותו צוחק.

"הגענו," אמר והרגשתי את הידיים שלו מתחילות לפתוח את הקשר של הצעיף.

מצמצתי כמה פעמים כדי להתרגל לרמת האור החזקה,

וראיתי מולי מעיין קטן עצי דקל, וצריף לבן שעמד ליד המעיין.

"וואו" נשמתי לרווחה  והסתכלתי על הנוף המדהים שהיה מולי,

"נו, מספיק טוב?" הסתכל אלי והמשיך לחייך

"מדהים," הודיתי הצריף היה מסוגר בגדר לבנה מעצים, וכל המקום נראה כאילו הוציאו אותו מציור.

"אתה בא להיכנס למים?" חייכתי וקיוויתי לראות את ההפתעה על פניו, והבעת ההפתעה לא איחרה לבוא,

"באמת? חשבתי שאני אצטרך לשכנע אותך ואולי אפילו לזרוק אותך למים" צחק והניח את התיק שלו על הרצפה.

"בואי אחרי," אמר והתחיל ללכת לכיוון הגדר,

הוא הוריד את החולצה ותלה אותה על הגדר,

הוא הביט אלי וחייך במבוכה, "את רוצה להחליף בגדים?" לא הזיז את המבט שלו ממני.

"תביא לי את הצעיף" הושטתי את היד, והוא בתגובה זרק את הצעיף לעברי,

הלכתי במהירות והסתתרתי מאחורי הגדר הגבוה,

הורדתי את החולצה, קשרתי את הצעיף סביבי והתקדמתי לעבר המעיין.

"נו אתה בא?" חייכתי,

"בואי" צעק ורץ לעבר המעיין וקפץ לתוך המים במהירות,

התיישבתי על הקצה של היבשה, והכנסתי את הרגליים למים,

הוא הוציא את הראש שלו מהמים, הוא נראה טוב מהרגיל עם שיער פרוע ורטוב.

"נו?" הסתכל אלי והתחיל לשחות לכיווני,

"את באה?" אמר כשכבר הניח את הידיים שלו על הרגליים שלי,

"שלוש... שתיים...אחד..." אמר ומשך את הרגליים שלי לתוך המים מה שגרם לי להחליק לתוך המעיין ולצלול לתוך המים.

הרגשתי איך הוא מושך אותי מתוך המים ומחבק אותי,

פתחתי את העיניים שלי וראיתי אותו מחייך

"מרענן נכון?" הוא חייך ולא הרפה מהחיבוק,

הייתי ממש צמודה אליו, הרגשתי את הלב שלו דופק במהירות,

"תעשה את זה," אמרתי והנחתי את הידיים על הצוואר שלו,

"את מה?" הוא הסמיק, ולראות אותו מסמיק זה מאוד נדיר, אני חושבת שזאת הפעם השנייה שהוא הסמיק מכיתה זה.

"את זה," לחשתי, ונישקתי אותו.