פרק 12
"ישנת הרבה" אני שומעת קול נינוח כשאני מתעוררת.
עיניי נדבקו אחת לשנייה, כנראה בגלל שבכיתי אתמול
ולא ניגבתי את הדמעות והמלח התייבש.
אני מאמצת בכוח את כל כוחי ופוקחת אותן.
הטשטוש הקליל של הבוקר נראה באופק כי אני רואה מעליי
פרצוף מטושטש ואני לא מצליחה לזהות למי הוא שייך.
אחרי כמה מצמוצים ושפשוף העיניים אני מזהה מולי את אלכס,
מחוייך מתמיד, בעלת אותם עיניים נוצצות ויפות ושיער
ג'ינג'י שופע וקורן מזוהר.
"אני לא מאמין שנרדמת אתמול בארוחת ערב" הוא אומר וצוחק.
"מה ?" אני שואלת.
הרי אתמול אחרי הארוחה יצאנו לסיבוב, התוודינו שאנחנו אוהבים
אחד את השנייה, בכינו.
הוא זה שכנראה הביא אותי לפה ונשק לי במצח.
אבל האם הוא הביא אותי מבחוץ או מהקפיטרייה ?
"את נרדמת אתמול. למזלך קלטתי את זה שאת עייפה והזזתי
את הצלחת שלך בזמן" הוא אומר לי וקורץ בחיוך.
"מה השעה ?" אני שואלת ומתהפכת מצד לצד, מנסה להסתתר
מאור השמש.
"12 בצהריים" הוא משיב.
"אין עכשיו איזה סדנה או משהו ?"
"כן אבל העדפתי לראות מה איתך. אני חושב שהיה לך חלום רע
אם ייללת ואפילו קצת בכית בלילה" הוא אומר.
'זה למה העיניים שלי דבוקות .. הכל היה רק חלום' אני חושבת.
אני מרגישה לפתע אושר ושמחה שזה לא קרה באמת.
אם זה היה קורה באמת, אני חושבת שלא הייתי יכולה לחיות עם עצמי יותר.
במיוחד כי כל מה שקרה עם קייסי מדאיג אותי ומייסר אותי,
אבל הרי זה מגיע לי, אני אשמה בכל.
אני לא מתכוונת לשכוח ומזה ולהחליק לדבר הבא.
כנראה כל החיים שלי יהיו ככה, מיוסרים מייסורי מצפון חסרי כל שחר
שלא ייפסקו לעולם על כך שאני בעצמי הייתי סוג של שותפה לפשע.
"את רעבה ?" שואל אלכס לאחר כמה שניות של שקט.
אני הנהנת עם ראשי מעט לחיוב ומשפילה את מבטי על בטני.
"קחי" הוא אומר ונותן לי צלחת עם קצת ירקות ולחם.
"הצלחתי להגניב את זה מהחדר אוכל. אל תגלי" הוא אומר וקורץ.
"תודה" אני אומרת, מתיישבת ומסתכלת לעיניו.
אני מרגישה את לחיי סומקות מעט למחשבה שהוא חשב עליי.
אף פעם לא חשבו עליי בצורה כזאת. ואם חשבו לא הראו את זה.
לא הייתה לי אהבה מלבד המשפחה והחברות שלי.
ידידים לא היו לי, אף פעם לא הצלחתי להתחבר עם בנים.
גם כשניסיתי, זה לא הצליח לשמור קשר לזמן רב ולהיקשר חזק.
תמיד קינאתי בבנות האלו שיש להו את האומץ לשבת ליד בנים שהן
לא מכירות, להתחיל שיחה ואחרי רבע שעה כבר להחליף טלפונים
ועוד להמשיך לשמור על קשר מעבר.
סוף סוף יש לי ידיד שהוא שלי, אבל ההתאהבות שלי אליו יכולה להשפיע
על החברות הזאת לא טוב.
אני לא יודעת עליו ועל היחסים שלו עם בנות דבר.
אני לא יודעת מה הוא חושב עליי, מה הוא מרגיש כלפיי.
אין גם טעם לדעת, כי פה לא ייקרה לנו כלום.
פרטים אישיים עליו כמו טלפון או מקום מגורים אני גם לא יודעת.
ואם הוא גר רחוק, יהיה קשה לשמור על קשר של זוגיות ממרחק.
כל המחשבות האלו עוברות בראשי בזמן שאני כבר מסיימת את הסנדוויץ'
שהכנתי לי, בעודי מסתכלת על פרצופו של אלכס והוא מסתכל על שלי,
ומידי פעם אני משפילה אותו לצלחת ומחייכת.
"את נורא חמודה שאת אוכלת" הוא אומר פתאום.
אין לי מה להגיד. אני רק מחייכת.
"אני שנייה בשירותים. תחכה לי" אני אומרת, קמה מהמיטה והולכת.
אני מצחצחת את שיניי ומסרקת מעט את שיערי.
אני מסתכלת על המראה ומרימה את שרוול חולצתי,
שהוא תמיד ארוך כדי לא לחשוף צלקות מיותרות.
הצלקות פחות בולטות מלפני שבועיים, הפעם האחרונה שבדקתי אותן.
אני מסתכלת על הפרצוף שלי.
עור חלק עם מעט נמשים.
עיניים ירוקות, מעט נוצצות מאז הפעם האחרונה שבחנתי אותן.
השיער השחור שלי מבולגן בצורה שאני אוהבת.
כך גם החולצה שלי.
אני יוצאת מהשירותים ומסתכלת על החדר.
אלכס לא נמצא שם. הוא לא חיכה לי.
אני מרגישה שהחיוך שלי יורד בשנייה.
אני שמה את נעלי הבית שלי ופותחת את דלת החדר.
"די תפסיק, בבקשה די" אני אומרת וצוחקת כשאלכס
מתפרץ עליי ומדגדג אותי.
אני גם מדגדגת אותו כמו שרק אני יודעת.
"פסק זמן" הוא אומר.
שנינו כבר יושבים על הרצפה וצוחקים, נזכרים במגע הדגדג.
גבי נשען על דלת חדרי הסגורה.
אלכס מתקרב ויושב לידי.
"ידעתי שזה מה שהיית צריכה" הוא אומר לי.
"באמת הייתי צריכה את זה" אני אומרת ומחייכת.
אני קמה על רגליי ושולחת את ידי לעזור לו.
הוא תופס אותי ומושך אותי אליו וראשינו מתנגשים.
"אאוץ'" אני אומרת ומשפשפת את המכה בעודי קצת מעליו
ואנחנו קרובים.
אני מסתכלת על שפתיו הורדרדות והמבריקות.
הן נראות כ"כ .. חמימות ורכות.
אני רוצה לחוש בהן אבל כבר קמתי על רגליי.
אני הולכת מעט אחורה ומתנגשת במישהו עם גבי.
"אוי סליחה" אני אומרת ורואה למולי את אותו הנער הבלונדיני,
זה שנראה מוכר אבל לא ידוע לי מאיפה.
"זה בסדר, רוז" הוא אומר את המילים האלו בצורה חשודה.
אני רואה בקצה פיו חיוך שנראה מעט מאיים, מפחיד, אולי
אפילו קצת מרושע.
הוא מתרחק.
איך הוא יודע את שמי ? אני לא יודעת.
"את מכירה אותו מלפני זה ?" אלכס שואל ואני מסתובבת אליו.
"אני .. אני .. לא יודעת" אני אומרת ונאנחת.
אני משפילה את מבטי לרצפה והשיער נופל מעט על פניי.
אני מרימה לאחר כמה שניות את ראשי, מנקה אותו ממה שקרה
בכמה שניות האחרונות ומחייכת אל אלכס.
"בוא, יש לנו שיעור" אני אומרת ומתחילה להתקדם.
"קוראים לי ליאם, אני בן 19" אומר הנער הבלונדיני
כשהמדריכה אומרת לו להציג אותו בפנינו כי זאת הפעם הראשונה
שהוא מגיע לסדנה מאז שהוא הצטרף אלינו לפני שבוע.
"המקרה שלי לא נעים במיוחד .. מעדיף לא לספר בינתיים" הוא אומר,
משפיל מבט ואחרי כמה שניות מחייך אל כולם חיוך מתנצל.
מבטו מתנגש במבטי ואני מרגישה איך פרצופו נהיה משונה,
כאילו הוא חושק במשהו.
אני מסירה את מבטי ממנו ומסתכלת על ידיי שמונחות אחת על השנייה
כשרגלי תומכת בהן.
מבטי מבולבל ואני בטוחה שאפילו קצת זעוף למראה פניו החושקות.
באם הפרצוף היה מכוון אליי, או אל לינדה הספרדייה שיושבת
לידי ? במה הוא חושק בדיוק ? בגוף של אחת מאיתנו ?
אני נבהלת ממגע ידיים בכתפיים שלי.
"אמרו להתחלק לזוגות, חשבתי שאולי תרצי להיות איתי" לונה אומרת לי
ואני מחייכת אלייה.
"בכיף" אני אומרת לה.
"מה צריך לעשות ?" אני שואלת אותה.
"אני חושבת שאנחנו עושים תרגילים בתיאטרון, כאלו של
'לסמוך אחד על השני' וכאלו" היא עונה ומחייכת.
"נחמד" אני אומרת.
המדריכה מתחילה לדבר ולהסביר קצת מה נעשה.
תרגיל מראה הוא הראשון.
אחת אמורה לעשות תנועות והשנייה צריכה לחקות אותה.
אני מתחילה, עושה כל מיני ריקודים.
"תורי" אומרת לונה אחרי כמה דקות.
אני שמחה שהיא הציעה להחליף אותי, אני לא טובה בדברים האלו.
היא קופצת, מסובבת את הראש לצדדים,
וכך גם אני, מחקה אותה.
השיער של שתינו מתעופף כאילו אנחנו במועדון.
אנחנו מסתובבות למקום, לצדדים.
אני מחייכת וצוחקת וכך גם היא, בזמן שכולם מדברים וקצת שקטים.
זיעה קלה מתחילה לנזול על מצחי.
אנחנו רוקדות עם הגב אחת לשנייה, עושות בדיוק את אותן התנועות.
קמות, מסובבות את הראש.
חושך בעיניי, מידי פעם אני רואה פלאשים של אורות בצבעים
של ירוק, אדום, כחול, צהוב.
האורות נכבים ונדלקים במהירות, כמו בסרטים של פעם.
מוזיקת דאנס רעשנית נשמעת לאוזניי.
אני ברחבת הריקודים. מסביבי הרבה בנים.
אני לבד, בלי קייסי, אבל בדיוק באותו המועדון, באותו המקום,
באותה הנקודה שהכל התחיל להיגמר.
אני מזהה במוחי כמה בנים שאכן רקדו איתי.
ואז, אני מנשקת מישהו שגבוה ממני.
הוא בלונדיני.
אני לא רואה את פרצופו טוב, רק לאחר שהוא מושך אותי
החוצה לסמטה אני מזהה את תווי פניו.
זה ליאם.
אני על הרצפה שפופה ומחזיקה את ראשי מרוב סחרחורות.
אני עוצמת את עיניי בחוזקה, מנסה לשכוח.
"רוז ? את בסדר ?" שואל אותי לונה.
אני מרימה את ראשי. אני מבולבלת כ"כ.
אני רואה מעבר לכתפה את ליאם.
אני קמה על רגליי, מתקרבת אליו במהירות ותופסת אותו בחולצתו.
"מטומטם ! הכל קרה בגללך ! חתיכת אידיוט !
בשביל זה באת לפה ? בשביל זה ?!" אני שואלת ונותנת לו סטירה.
הדמעות יוצאות החוצה.
"אני מבין שנזכרת" הוא לוחש.
כל הקבוצה מסתכלת עלינו ואני מרגישה מישהו מושך אותי
אחורה מליאם.
"אלכס תעזוב אותי" אני צועקת לו.
"תעזבי אותו, הוא לא עשה כלום" הוא אומר.
"הוא כן ! הוא כן ! חתיכת סוטה בן זונה !" אני צועקת לליאם.
"אילולא אתה היא הייתה חיה !" אני אומרת ואלכס מוציא אותי מהכיתה.
הוא מחזיק אותי ומושך אותי רחוק מהחדר באחד המסדרונות,
ואני ממשיכה לקלל את ליאם וכל האנשים הנוכחים במסדרון שומעים,
הם מבועתים למשמע אוזניהם ואפילו כמה סוגרים אותם עם ידיהם.
הוא מוציא אותי החוצה אל אחד הספסלים.
אני צועקת ובוכה, הרי ליאם הסיט את תשומת ליבי מקייסי.
גם אני אשמה, אבל כך גם הוא.
אני נושמת ומנסה להירגע.
"מה קרה לך ?!" אלכס שואל ותופס אותי בכתפיי.
"תעני לי !" הוא אומר, מודאג.
"הוא היה שם. הוא היה שם" אני אומרת ובוכה,
מניחה את ראשי על כתפו של אלכס ומחבקת אותו חזק.
"איפה ?" הוא שואל ברוגע.
"הוא נישק אותי. הוא נגע בי. הוא ניסה להשכיב אותי בסמטה" אני אומרת
ומרגישה עד כמה אני רועדת מהמחשבה הזאת.
"איפה ?"
"במועדון .. לפני שלושה חודשים" אני עונה.
אני מחבקת אותו חזק יותר והוא מלטף את ראשי.
"את צריכה להגיד את זה למישהו פה" הוא אומר.
"יעבירו אותו למקום אחר" הוא ממשיך.
"לא יעבירו. ייתנו לי לסבול אותו ולהתמודד עם זה.
זה קורה כל הזמן, גם בבית ספר" אני אומרת, נזכרת.
"מה קרה לך בבית ספר ?" הוא שואל.
"דברים .." אני אומרת ומנסה להדחיק.
"אל תשמרי בבטן, זה רק יעיק עלייך"
"זה יעיק עלייך גם אני אוציא את זה החוצה" אני משיבה ומרימה
את ראשי מכתפו, מנגבת את הדמעות.
"קחי" הוא אומר, מוציא נייר טישו מכיסו ונותן לי.
"למה יש לך טישו בכיס ?" אני שואלת.
"למקרה שישהי תבוא לבכות על הכתף שלי" הוא אומר לי ומחייך
חיוך שובב, גורם גם לי לחייך.
"תודה" אני אומרת לו בקול מעט חנוק.
"תמיד פה" הוא אומר.
אני משפילה את מבטי אל הטישו ההרוס שבין ידי.
אני מרגישה מגע משונה על הלחי הימנית שלי ומסובבת את ראשי.
אני רואה את אלכס קרוב, מסמיק מעט.
אני מבינה שהמגע היה שפתיו שנשקו לי ואני מסמיקה גם כן.
הוא די קרוב, אני מרגישה את הבל פיו החמים.
העיניים שלו מנצנצות יותר מתמיד ומקרינות שמץ של אושר.
על מה הוא חושב עכשיו ?
מבטי מעיניו עובר אל אפו, אל שפתיו.
המבט חוזר אל עיניו ואחרי כמה שניות שוב אל שפתיו.
אני לא עומדת בפיתוי ושולחת את אצבעותי לעבר פניו.
אני מלטפת אותו מעל גבותיו, עוברת אל הלחי ומגיעה לבסוף אל שפתיו.
אני בולעת את הרוק שלי בעיקשות מרוב מתח.
אני עבירה את האצבעות על שפתו העליונה ואז על התחתונה.
המגע נעים וחמים, אני נושכת את שפתי התחתונה.
אני רואה עד כמה הוא מסמיק, זה מחמיא לי וגם אני מסמיקה.
הוא מתקרב אליי עוד ואפינו נוגעים אחד בשני.
אני לא מתנגדת, אני לא מנסה להתנגד, אני לא רוצה להתנגד.
הוא שם את ידו האחת על צוואריו ומקרב את פרצופי אל שלו
ושפתינו מתנגדות ונוגעות אחת בשנייה.
הנשיקה שנוצרת עדינה כ"כ, מלאה בפחד של התנגדות.
אני שמה את שתיי ידי על לחיו ומקרבת אותו אליי,
מנשקת אותו עוד.
הוא מקרב את גופי אליו, לא מהסס יותר ומנשק אותי ביותר להט.
אנחנו כ"כ צמודים, אני אוהבת את זה.
לא ידעתי שככה זה מרגיש שאתה מנשק מישהו שאתה אוהב,
כשאתה לא שיכור.
זה טוב, הרבה יותר טוב.
"חשבתי שאני אתנגד לזה בגלל קייסי" אני אומרת ועוצרת את הנשיקה,
אבל אנחנו עדיין קרובים.
"אני לא מתנגדת לזה, אני גם לא רוצה להתנגד" אני אומרת לבסוף, מנסה
להסדיר את נשימתי ומחייכת אליו, מסתכלת בעיניו.
"ניסיתי להראות לך שאני אוהב אותך היום בבוקר. אני מקווה
שהבנת" הוא אומר ומחייך.
"אני גם אוהבת אותך" אני אומרת.
הוא מחייך אליי ומקרב אותי שוב אליו.
מחשבותיי עוסקות אך ורק בנשיקה שלנו.
לא בקייסי, לא בליאם, לא במשפחה שלי, לא בלונה והכיתה ההמומה,
רק באלכס והרגע הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Adi *~* Rawr