כינוי:
smilygirl מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הוסף מסר | 5/2012
התאבדויות
את יושבת בשולחן העבודה שלך, ויודעת שזה הזמן לעזוב. אמרת את זה לעצמך כבר מיליון פעם, אבל את יודעת שהפעם, זה בטוח. את עייפה, את פשוט מאוד עייפה... ההורים עיצבנו אותך היום, כאילו מה שהיה בבית הספר לא הספיק, את הולכת להביא את החבל, את הסכין, את האקדח, במה שתיכננת להשתמש בו בגלל שאת עד כדי כך..אין מילה שתתאר את ההרגשה. את מוכנה, את חושבת על זה כאיזה משחק, זאת שמתה ראשונה היא האחת שמנצחת. אין אף אחד בבית, זה הזמן המושלם. את מוכנה, אם לא תעשי את זה, תשנאי את עצמך עוד יותר. אף אחד לא יודע, אף אחד לא ידע, עד מחר. במקום לקחת נייר ועט, את לוקחת מצלמת וידאו, את עומדת על הכיסא, החלטת להשתמש בחבל, את תמותי בקלות, ולא יהיה שום רעש. צד אחד של החבל כבר קשור לתקרה והצד השני על הצוואר שלך, את מתחילה לבכות, ויודעת שהפעם, זה על אמת.. את מדליקה את המצלמה ובוהה באור האדום שמהבהב מעל העיניים שלך, את מתחילה לגמגם ולהוציא מפיך כמה מילים "אמא, אבא.. אני כל כך מצטערת.. אני לא יודעת למה אני מצטערת, אבל אני מצטערת. בבקשה אל תאשימו את עצמכם, בבקשה, אני אוהבת את שניכם, ותאמרו לאחים שלי את אותו הדבר. אני אראה את כולכם.. בקרוב." את אומרת סליחה לחבר הכי טוב שלך, כי את יודעת שלא תהיי שם בשבילו מתי שהוא יצטרך אותך יותר מאי פעם, את אומרת סליחה לכל האנשים שיכולת לחשוב עליהם... אפילו לעצמך. את מבקשת סליחה על זה שלא נשארת חזקה, על זה שנשברת, את מבקשת סליחה על כך שהכנסת להם כל כך הרבה צער לחיים, שוב פעם, את בוהה באור האדום שמהבהב מעל לעינייך, רגל אחת כבר ירדה מהכיסא, ואת בקושי מצליחה להגיד את המילה "להתראות.." את מחזיקה את השלט כדי לכבות את המצלמה בידך ולוחצת על הכפתור שאומר 'כיבוי', וברגע שהאור האדום הפסיק להבהב, גם הרגל השנייה, כבר לא על הכיסא.. הכיסא על הריצפה, החדר מלא בדממה, את כבר איננה, כבר לא כאן. אי אפשר להתחרט או לחזור אחורה, הכל נגמר. את כבר לא חייבת לחיות בכאב יותר, אבל כל השאר? חייבים. מה ההורים שלך הולכים לחשוב? מה עם האח הקטן שלך, או האחות? מה הם הולכים לעשות?? את איננה, כבר לא כאן. את מתה. כבר לא כאן. סיימת את החיים שלך בגלל שהבן אדם שחלמת עליו בלילות ראה אותך רק כידידה, סיימת את החיים שלך בגלל המורה הזאת בבית הספר שהייתה קשה אלייך בגלל שידעה שאת היחידה שתוכלי להגיע לאן שהוא בחיים האלה.
ההורים שלך הגיעו הביתה, צועקים בשם שלך כמו שהם תמיד עושים כשהם מגיעים, אבל היום יש משהו שונה, את לא עונה להם. והם מתחילים לדאוג.. את תמיד עונה להם. הם עולים במעלה המדרגות, חושבים שאת מתקלחת או ישנה, אמא שלך פותחת את הדלת.. ומתחילה לצרוח. היא מיד מתעלפת, עכשיו אחיך הקטן בא לעזור לה ומתחיל לצעוק "אבא!! אבא!!!! בוא לכאן!!" הוא מגיע לחדר ולא מאמין למה שהוא רואה. הוא מתקרב אלייך ומנער את ידך "בבקשה! בבקשה!! קומי! תפסיקי קומי בבקשה!!" אבל את לא. את לא קמה, את לא עונה. את לא שם, את מתה. אי אפשר לחזור אחורה יותר, כל מה שאבא שלך יכול לעשות זה לבהות בחלל הריק, לבהות בילדה הקטנה שלו, בתינוקת שלו, מתנדנדת קדימה ואחורה על החבל. הוא מתחיל לבכות, אף פעם לא ראית את אבא שלך בוכה. הוא בקושי מצליח להחזיק את הטלפון ולחייג למשטרה, והוא מתחיל לגמגם, אך בסופו של דבר מצליח להוציא מפיו את המילים "הבת שלי.. היא.. היא.. הת.. התאבדה." אחותך הקטנה בוהה באבא שלך ומחבקת אותו. היא קטנה מדי בכדי להבין מה קרה, אבל היא מבינה שאת אינך, את לא כאן יותר. שום דבר, כבר לא כמו שהיה.
עברו שבועיים, אמא שלך עדיין בוהה בחלון חצי יום, ובחצי השני בוכה בלילות. אחותך לא הלכה לבית הספר. אבא שלך מוכרח ללכת לעבודה כדי לשלם על החובות בשביל ההלוויה שלך. בסופו של דבר, הם מצאו את הכוח להיכנס לחדר שלך. דלת חדרך לא נפתחה כבר במשך חודשים, והחבל עדיין על הריצפה, המצלמה עדיין יושבת על השולחן. הם אפילו לא מעיזים לצפות בסירטון, אף אחד לעולם לא יצפה בו. הם מרימים את החבל וצמרמורת עוברת בעמוד השידרה שלהם, וזורקים אותו לפח. אמא שלך כבר מוצפת, בדמעות של עצמה. הם מחליטים להציע את המיטה שלך, כמו שהיו עושים בכל בוקר אחרי שהיית הולכת לבית הספר, המיטה שלך הייתה מוצעת וחדרך היה נקי, הם סוגרים את הדלת, שתישאר סגורה לנצח.
בנתיים בבית הספר שלך, כולם עדיין בתדהמה. חשבת שלאף אחד לא יהיה אכפת, שאף אחד לא ישים לב אלייך, הילדה שאמרה 'לא' להצעה שלך להיות שותפה איתה בעבודה במדעים, עכשיו חותכת ורידים כל יום, היא חושבת שהיא הסיבה להתאבדות שלך. הילד שנתקע בך במיסדרון ואפילו לא אמר סליחה, הולך לפסיכולוג חמישה ימים בשבוע כי הוא חושב שאם הוא היה אומר סליחה, או מחייך אלייך לפחות, המצב היה לגמרי שונה. המורה שצעקה עלייך באותו היום, התפטרה. את אינך, את מתה, אי אפשר לחזור חזרה.
עברו 4 שנים, אחותך הקטנה כבר בת 15. היא התחילה מועדון בבית הספר שנקרא 'סודות', שם, כל ילד יכול לבוא ולספר את כל מה שהוא מרגיש, בלי שאף אחד ישפוט אותו. הם יכולים להגיד מה שהם רוצים, לדבר על מה שהם רוצים, להם, היה מישהו לספר לו הכל. ולך? לא היה. וזאת הייתה הבעיה. גם לא רצית לספר שום דבר לאף אחד, כל התחושות שלך היו מוחבאות עמוק עמוק בתוכך. התנהגת כאילו היית הילדה הכי מאושרת בעולם, כאילו יש לך חיים מושלמים. שיחקת את התפקיד שלך כל כך טוב שכולם האמינו. אבל בלילה, ששכבת במיטה וחשבת על כל היום שעבר, לפעמים הגעת לגבולות שלך. לכולם יש גבולות. היית בוכה בכל לילה מחדש.
אבא שלך כבר לא חזק כמו שהוא היה, אחותך הקטנה לעולם לא תגדל איתך כדי שתוכלי להוביל אותה בכיוון ובדרך הנכונה, החבר הכי טוב שלך לא שכח כל מילה שאי פעם אמרת. החיים שלך, היו חשובים, ואת, תוך שנייה אחת, סיימת אותם. רק בגלל שחשבת, שלאף אחד לא אכפת. העיר שלך, כל העיר, לעולם לא תהיה אותו הדבר, כי את, נעלמת.
אבל תמיד היה אכפת להם, תמיד, תמיד אהבנו אותך. אני מבטיח לך, אהבנו אותך, ולא משנה מה..
אניי לא יודעת מה איתכם , לי זה עשה צמרמורת !!
זה נורא שילדים מגיעים למצב שהם מתאבדים בגלל בעיות שניתן לפתור כלכך בקלות !!
אייזה ילדיים חסריי לב , אממאללה !!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
