אני ניגשת לכתוב והכל בורח לי מהידיים.
החיים שלי מלאים בלאגן וריקים מתוכן, כמו ציור של ילד קטן.
המוח עובד שעות נוספות, אני כבר מזמן הפסקתי לחשוב, הגלגלים זזים ואני נשארת במקום.
לפעמים אני תוהה מה אני לעומת כולם.
אם הגלגלים של כולם פועלים נכון או שהם רק מחצינים דבר כזה.
כולם הולכים, הרחובות מלאים בנשמות, ואני אוחזת בשלי חזק, מפחדת שתיפול.
אני לא יודעת מה הפירושים של הביטויים שכולם משתמשים בהם,
זה אומר שאני לא בסדר? אולי אני לא מקשיבה מספיק לשיח שבחוץ?
אולי בעצם כולם מדברים בלי להבין על מה ולמה, אולי בעצם כולם מדברים כדי לדבר,
כדי להרגיש שהם עושים משהו. הדבר היחיד שהם עושים הוא לדבר.
"דיבורים כמו חול ואין מה לאכול", את זה אני דווקא מכירה.
אם אני אכיר מישהו חדש אני אגיד לו איך קוראים לו ובת כמה אני.
אבל אני לא חושבת שיש לי כח עוד לספר על הפאקים ההזויים שלי וכמה רע לי,
הרי בינינו, לאף אחד לא אכפת.
גם לי לא אכפת.
זה בכלל שווה את זה?
תומכת דגולה של הטענה הגאונית "מה זה משנה, כולם בסוף מתים"- זאת אני.
אז כל פעם שרע לי אני אומרת את זה לעצמי. זה פתח בריחה ענק ומפתה.
מה שלא יודעים זה שהאור בקצה המנהרה הוא לא סתם מסנוור, הוא מסתיר את החרא שנמצא בהמשך.
זה לא טוב לברוח, אבל זה משאיר לך כמה פעימות נוחות.
כשאני אקום כמה ימים אחר כך אני אבין את זה, הכאב ראש שיתקוף אותי יזכיר לי
שבמקום לישון הוצפתי דאגות, ועכשיו יש לי הרבה לעשות, והעייפות אופפת אותי.
אז קיבלתי קורס מזורז בנושא "למה זה לא טוב לברוח בחיים", או בעצם "מהחיים".
אז אני אשן עוד קצת, כדי לא להיות עייפה, וקרוב לוודאי שאקום רגועה,
רגועה מדי מכדי להסתנוור מהאור.
ולברוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עוד נערה לאוסף