My world

סליחה שלא חשבתי שאשמע אזעקות בפעם הראשונה ואהיה חסרת אונים בלי ממד. 

סליחה שלא חשבתי שאדאג לחברים שלי שמפוזרים בכל הארץ. 

סליחה שלא חשבתי שאפחד ללכת ברחוב. 

סליחה שלא חשבתי שאדאג כל כך לבן אדם הכי יקר לי בעולם ששומע 7 אזעקות ברצף ואין לי מילים. 

סליחה שלא חשבתי שהכל יקטע ככה. 

אין מקום בטוח. 

כולנו חווינו אזעקה. 

כולנו נבהלנו. 

כולנו חסרי אונים. 

מחכים לאזעקה הבאה. 

שתפתיע אותנו. 

הולכים צמוד לבניינים. 

אוזניים פקוחות. 

לב פועם חזק. 

ואי ידיעה. 

מתי נשמע שוב את הקול הנורא. 

אמן, הלוואי שיהיה לנו רק שקט, מעכשיו והלאה. 

לילה טוב, רגוע ושקט. 

החיים של כולנו נקטעו ברגע. 

כולנו ערניים פי 7. 

מפוחדים יותר. 

כלואים בתוך הבית, בתוך העיר. 

אוטובוס נראה פתאום סכנת חיים. 

איפה האנושיות?

ואם זו אנושיות, אז בשביל מה זה שווה?

כשעליתי לאוטובוס כל אחד אמר 'תודה' לנהג. 
אותו ילד בן 10 קם ופינה מקומו לקשיש אחד, שהתנגד קלות ואז התיישב כשעל פניו חיוך קטן של תודה. 
לאישה עם העגלה עזר איזה בחור שעבר במקרה ברחוב.
כשירדתי אחזתי בידה של איזו קשישה שחייכה וכשהמשכתי בדרכי האזנתי לשיחה של ילד ואישה שלא הכרתי, 

הם נפרדו לשלום בחיבוק. 
הנער שגר בדירה ממול בדיוק עזר לשני ילדים לחצות את הכביש ושאל אם צריכים דבר נוסף.
כשהשעה נהייתה מאוחרת, יצא בעל הבית השלישי ברחוב הסמוך וביקש מהנערים מעט שקט.
הם התנצלו וחיפשו מקום אחר, וגם איחלו לו לילה טוב.
על ספסל הגן ישבה נערה בוכה, ומשעמדתי לגשת אליה, ניגש אחר ושאל לשלומה. בתחילה נרתעה משלא הכירה אותו. 
הוא התיישב לידה וניסה לשפר את הרגשתה. 
נכנסתי לבניין, השכן שעמד להכנס לדירתו החזיק את מתג האור דלוק עד שהגעתי לדירתי. 
איחלתי לו"לילה טוב".

ואז התעוררתי מהחלום.