יאי עוד פוסט בסגנון סיכום, וקיבלתי השראה אז אעשה את זה. אמנם זה יהיה rambling אבל זה יהיה שווה את זה.

אם חייתם בתקופות האלו איתי ומצאתם את הפוסט הזה פוגע, אני מתנצל מראש.

בואו נתחיל.

אני פתחתי את הבלוג שלי בשנת 2012, שנה שבה התחלתי לעבור מלדבר על שיט רנדומלי מסוג אחד בבלוג ב"בלוגר" (של גוגל, לא העברי) במחשבה שאני בן אדם בוגר ואחראי, לשיט רנדומלי אחר, פחות מאורגן ויותר אישי עם השנים.

זה היה כמובן אחרי בלוג אחר שהיה לי פעם בישרא, כשהייתי ממש, ממש קטן, והפלטפורמה פחות או יותר התחילה להתהוות (לפני שנענע לקחו את האתר כמובן). אז יאי, חזרתי לפה (סוג של).

באותה תקופה באמת הייתי אחרי שנים שבהם לא היו לי קשרים חברתיים אמיתיים (וזה למה תראו עוד מעט שהיו לי הרבה מאוד fuck ups בתקופה הזו), בעיקר בגלל שאף אחד מהאנשים שסובבו אותי לא באמת רצה להיות בקשר איתי והרגשתי בגלל זה חרא כל יום מחדש עד אותה שנה.

התקופה הזו שבה 2012 הייתה קיימת הייתה, כמובן, תקופת הסנטר.

אני כמובן כבר שומע מרחוק את הצרחות של כמה אנשים שאומרים "וואו, כמה מקורי, עוד פאקינג ספיישל סנופלק שמדבר על זה שהוא פתח את הבלוג שלו כשהוא היה אימו חותך ורידים ושומע Falling In Reverse ועוד שיט של פוסט-הארדקור, ו ו א ו"

אז זהו, שזה בדיוק היה זה. טוב לא מדויק אבל הרוח דומה.

באותה תקופה הייתי מעריץ שרוף של לינקין פארק (וזה למה הפוסטים הראשונים נוגעים באופן ישיר ללינקין פארק). באמת הסתובבתי בסנטר באותה תקופה, אבל בעיקר הרגשתי חצי out of the loop כי הייתי תקוע באופן ספציפי על לינקין פארק, בלי יותר מדי להתסכל ימינה או שמאלה מבחינת טעם מוזיקלי (או להיות חלק מה-emo culture בצורה יותר מדי גורפת). אולי פה ושם לשמוע כל מיני דברים שהם לא לינקין, בעיקר מוזיקה שגם ככה אהבתי פעם, אבל זה מה שלרוב היה.

אני זוכר שניסיתי להסתובב עם הרבה אנשים שם בגלל שפשוט הרגשתי כאילו אני שייך אליהם. הרגשתי מאוד אאוטסיידר אבל בחלק מהמקרים זה כן איכשהו עבד. בעיקר הייתי עלוקה על אנשים.

אני לפעמים מתעמת עם אותו עומר שהייתי מ-2012, אותו בחור שבאמת היה בלתי נסבל. אני עדיין חושב שהוא בלתי נסבל, אבל אני כן מקבל שזה חלק מההיסטוריה שלי, בעיקר בגלל העובדה שאני לא יכול לשנות את האדם שהייתי, אלא רק את מי שאני עכשיו.

אה כן, ודיברתי כל הזמן שאני מתכוון "לשנות את עצמי לטובה". כמובן.

בגלל שלא הייתי כל כך בתוך הלופ של להקות ההארדקור והפוסט-הארדקור בחלק מהמקרים הגדירו אותי בתור "חיקוי" או "וואנבי" או איך שלא החליטו לנסות לקרוא לי אז, בן אדם אחד באופן ספציפי החליט לקרוא לי "שמן מפגר" (jokes on him כי השמנתי מאז, אבל אני התחלתי בחודשים האחרונים אשכרה להוריד במשקל שזה גם משהו), ובאופן כללי קיבלתי מחלק מהאנשים הרבה שמות וכינויי גנאי שקיבלתי את רובם בצדק. את חלקם פחות כי זה קרה עם אנשים שהכרתי אותם ליטרלי לחמש שניות והחליטו להיות זין אליי כבר מהרגע הראשון.

אבל, ברוב המקרים קיבלתי כתף קרה מהרבה מאוד אנשים והרגשתי שהעולם לא צודק אליי אף פעם, והתגאיתי בזה שאני כל הזמן משתפר ומנסה לעשות איזשהו פרוגרס עם עצמי. ברטרוספקטיבה כמובן, חלק מהאנשים שעזבו אותי לבד עזבו אותי ממש בצדק, ואני באמת מבקש סליחה מכל אלו שפגעתי בהם ואכזבתי אותם כל פעם מחדש.

הפסקתי ללכת לשם אחרי שהייתה כתבה בערוץ 10 על מקרי אונס תכופים שהיו שם על ידי מישהו שהכרתי משם. די הרחקתי את עצמי מכל הסצנה הזאת וכמעט מכל מה שהכרתי, ואני כן מחשיב את זה בתור נקודת מפנה מאוד, מאוד חשובה לדרך שבה החלטתי ללכת. באתי למפגש סנטר אחד אחרון (מבלי לדעת שהוא יהיה כנראה האחרון), ומשם כבר הפסקתי ללכת לשם. גם מהר מאוד התחלתי לשמוע מוזיקה אחרת, כשזה התחיל בפוסט פאנק וניו וייב ומשם המסלול היה די בטוח לחזור אל אותו רוק מתקדם שהכרתי כשהייתי ילד.

במקום הסנטר מילא אצלי בחיים מקום אחר שהתחיל לא מעט זמן אחרי, וזאת הלהקה (העין השחורה), שאותה הקמתי ביחד עם חבר טוב. גם דברים התחילו אשכרה להשתפר, פתאום מצאתי את עצמי בזוגיות ובהקלטות, דברים שבחיים לא חשבתי שיקרו לי. דברים שחשבתי שהם מותרות יותר מדי גבוהות. והם היו. הכל התחיל להתפרק באמצע השנה, בלי שום סיבה הגיונית. אני כמו אידיוט חזרתי למי שהייתי לפני שכל הדבר הזה קרה, אמנם לא ב-rendition של "האימו מהסנטר" אבל עדיין אותו חרא בן אדם שהייתי. די רדפתי אחרי אנשים שלא רצו אותי, בחלק מהמקרים זה גם מתועד על גבי הבלוג הזה.

למרות זאת, דברים בסוף השנה חזרו להיות במגמת עלייה. חזרתי לזוגיות, הלהקה הוציאה אלבום ראשון והתחלנו אשכרה להופיע בתל אביב, יום אחרי ההופעה הראיתי לבת הזוג שלי סרטונים משם, ודברים באמת היו פנאן. וול, עד שדברים התחילו להידפק שוב, אבל אני מעדיף לא להיכנס לזה לשם שינוי - על הדברים האלו דיברתי מספיק וב-great detail, ואין לי מושג איך להרחיב על זה מבלי לפתוח פצעים חדשים שכבר הספיקו להגליד.

2016 לעומת זאת, וזאת שנה שהייתה מהמתועדות הכי פחות על גבי ישראבלוג, הייתה שנת מפנה נוספת. אחרי משבר זהות עמוק שהיה לי לפני בתור בן אדם התחלתי מרצון תהליך שאני עדיין עושה אותו. תהליך שבמהלכו חקרתי את מי שאני, חשפתי זהויות חדשות וצדדים אפלים יותר, ניסיתי לעשות עם עצמי משהו בעיקר. לא הייתי בזוגיות הפעם, הרגשתי לפחות בהתחלה שזה לא נכון ושאסור לי להתקרב לאנשים לפני שאני מבין מה בדיוק לא בסדר בי ואיך אפשר לשנות את זה.

אה והלכתי להמון הופעות. המון, המון הופעות.

השנה ההיא היא גם שנה שבה דברים התחילו להסתיים, בעיקר העין השחורה. ההופעה האחרונה הייתה באמצע מרץ והאלבום האחרון יצא בסופה - בדיוק ביום שבו איתי, הבחור שהקמתי איתו את הלהקה, התגייס. הבנתי גם שאני לא סופרמן מבחינת כמות הפרויקטים שאני יכול לקחת על עצמי בו זמנית, וכמו כן התחלתי לעשות עם עצמי דברים באמת משוגעים. התפרעתי קצת.

ואז, צבא.

2017 היא השנה הכי פחות מתועדת על גבי הפלטפורמה הזו. יש לזה סיבות טובות, בעיקר בגלל כי לא היה לי באמת זמן לחשוב על לכתוב דברים, ובעיקר התעסקתי במחויבויות שלי למסגרת. התהליך לעומת זאת לא נגמר - זה התעצם בעיקר בזה שלקראת סוף הקורס, המפקד שלי החליט למתוח עליי ביקורת בשיחה אישית של אחד על אחד, שיחה שאמרתי לו בסופה שאני רציתי שהוא יעשה אותה חודש לפני, שבה הוא אמר לי את כל הסיבות שבהן אני לא יכול להיות מפקד על חניכים חדשים. לעומת זאת, בסופו של דבר זה כן עבד לטובתי - לא עד הסוף, אבל כן בפן מסוים. השיחה הזאת פתחה שורה מלאה באתגרים חדשים, לחצים נפשיים אבל בעיקר הרבה, הרבה ניסיונות להבין איפה אני כושל ולמה. התחלתי לשים יותר לב לדברים בזמן. התחלתי לשים לב להתנהגות שלי, לשפה שלי, לשיט באופן כללי ובחלק מהזמן נגעלתי, אבל בעיקר ניסיתי להבין איפה אפשר לתקן, שזה דבר חשוב.

ומה עכשיו יקרה? אני בעצמי לא יודע, מה שאני כן יודע הוא שלצערי, כשאהיה עצוב שוב פעם או שארצה לשפוך מחשבות ותהיות על גבי המסך, לצערי ישראבלוג לא תהיה שם יותר.

מעטים האנשים ששרדו איתי מ-2012 עד היום. מעטים האנשים שגם הכרתי ב-2014 ו-2015 ששרדו איתי. לכל אחד מאלו שכן אני מוקיר המון תודה על זה שתרמתם לדבר הזה שנקרא אני להתהוות ולהשתפר מעת לעת. להיות שם גם כשאני בלתי נסבל. להיות שם גם כשקשה וכשחרא. זה ממש לא פשוט וזה ממש לא מובן מאליו, אז באמת, המון המון תודה.

תודה לכם שקראתם. נתראה שוב החודש כדי לסכם את הכל.

-עומר

מזכיר שאני עובר כבר עכשיו לפלטפורמת "בלוגר" (העברית), מוזמנים כבר להתחיל לעקוב אחריי שם: http://rockingtheship.bloger.co.il