אני מרגיש שבור. הרבה יותר שבור ממה שהצלחתי לדמיין בחודשים אם לא בשנים האחרונות, ואני שואל את עצמי למה.

אני לא מוצא על מה לכתוב. הכל על רגשות הרבה יותר מדי פשוטים ומובנים, אין שום קסם בשיט הזה.

זה לא שוב על האיש שניצל אותי בשביל הרווח המיני שלו. ואין גם עוד אחד כזה.

זה לא שוב על משברים במערכות יחסים. לא הייתה לי אחת כזו מאז.

זה לא שוב על זלזול. זה עוד קיים, אבל זה לא הפקטור הפעם.

כבר הספיקו מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן על עצמי ופירטתי את החרא שלי פה לאבחן אותי במשהו חדש. פעם ראשונה שאבחנו אותי במשהו.

הוא קרא לזה "פרפקציוניזם אובססיבי".

סערת רגשות בפיתה על דברים שאני עושה, מוצרים שאני מגיש ועל ה-reputation שלי באופן כללי.

טייטל נחמד שיכול למשוך בוסים אליהם, אבל לייסורי מצפון מאוד קשים מצד מי שחווה את השיט הזה.

איבוד כוחות, שיברון כללי, מה עוד יכול להיות.

איך אפשר לעשות את המצב יותר גרוע?

אה כן. בדידות, איך שכחתי.

אה כן. העובדה שמרוב הפעמים שבהם אני הרגשתי כלפי בן אדם משהו הוא לא הרגיש כלפיי משהו חזרה, אני התחלתי לדחוס את כל הרגשות אצלי.

אחת אחת.

לא מסוגל יותר להגיד את מה שאני מרגיש, לא מסוגל יותר להביע אהבה יותר מחיבה קטנה.

לא מסוגל להראות את האדם הביישן והמביך שאני כלפי אדם שיבין למה זה קורה. שיבין את הסיבה.

פשוט חוסם את עצמי כלפי חוץ כדי "להגן על עצמי" מעוד לא אחד.

פשוט אומר לא לעצמי במקום לשמוע את זה מאחרים.

זה כאב גנרי. זה כאב חרא.

זה חרא כי אני יודע שבסופו של דבר, זה לא באמת משמעותי.

אז אם זה לא כזה משמעותי, למה אני חושב על זה?

הרי יש הרבה יותר דברים לסבול מהם. שמעתי על אנשים שעברו התעללויות על ידי האנשים הכי קרובים אליהם,

אנשים שחוטפים הרבה יותר הגבלות ממדיניות ה-"light touch" שקיבלתי.

ויהיו כאלו שיחטפו יותר.

ויהיו כאלו שיגידו שבסופו של דבר זה לא באמת משמעותי, זה סתם דברים שרצים לי בראש וכל מיני ספוקלציות מטומטמות.

זה הכל בראש.

אז למה כל הגוף שלי כואב?

למה לעזאזל אני מרגיש כמו פאקינג שבר כלי, פעם נוספת?

למה אני לא מצליח לנתק את החששות המטומטמות שלי מהיומיום ואני לא מצליח אפילו להתקרב לבן אדם מבלי להרגיש שאני בכלל לא רצוי?

למה אני לא מצליח לתפוס את עצמי ולראות את המציאות?

למה אני לא מצליח לראות שאני אדם אהוב? שאנשים לוקחים אותי ואת הדעות שלי ברצינות? שאנשים רואים את זה שאני קורע את התחת כל יום ולפעמים מעבר לשעות שאני אמור להיות בהן רק בשביל שאצליח לעמוד במשימות שהציבו לי או שאני הצבתי לעצמי?

למה אני לא מצליח לראות את הכתף שמוגשת לי כדי שאני אבכה עליה?

למה אני לא מצליח להרגיש את החיבוק שעוטף אותי בזמן שהדמעות מנסות בכוח שלא לזלוג החוצה, וברוב הפעמים גם מצליחות?

למה אני לא מצליח להרגיש מספיק בנוח כדי להראות את החיבה, האהבה, הרצון שלי להציע את עצמי בשביל אנשים?

למה.. אני לא מצליח בכלום?

למה אני מרגיש תקוע?

ולמה אני מרגיש שזה בסופו של דבר יתמסמס ויהפוך לעוד בכיינות של מתבגר מזדיין, למרות שאני פאקינג בן 19?

ולמה.. למה לעזאזל אני מרגיש שזה גנרי מדי?

למה אין לי מקום לעצמי?

למה הכל כאן כל כך חשוך ואני מרגיש כל כך לבד..?

..למה זה תמיד חוזר בסוף..

....למה זה קורה גם לי?