אז.... לא התגעגעתי לזה.

האמת, אני לא כזאת מתלוננת כמו פעם. למען האמת, המצב שלי לפני חודשיים היה אפילו גרוע יותר, ואני מודה שאני צריכה להודות על זה כל יום לכושר השיפוט המדהים שקבע סוף סוף את ההחלטה הנכונה, שנה וחצי מאוחר מדי.

אבל, וזה אבל גדול, זה קצת חור גדול שפתאום קרה. שוב החור הענק הזה שאני מרגישה שקורה.

פתאום זה מוזר שלא יהיה לך משהו אחד להילחם למענו, מישהי לחשוב עליה כל היום וכל הלילה עם פרפרים בבטן ולבבות בעיניים. כאילו יש, יש מישהי שאני חושבת עליה ככה, אבל למען האמת אני אפילו לא יודעת אם היא מסתכלת עליי ככה חזרה, ואם היא בכלל בנויה לדבר כזה - במיוחד בשלב הזה של החיים.

אם כבר, אני כן מרגישה שבזמן האחרון אני נכנסתי לתקופה שבה לא חשבתי שאהיה אי פעם - hoe phase עצבני. ולא, לא hoe phase עם בנים. עם בנים נמאס לי מאוד אחרי הרבה מאוד חוויות לא נעימות, על גבול הבעייתיות. איכשהו יצא שכל מסיבה שנייה אני מתנשקת ומתמזמזת עם מישהי אחרת.

שזה.. מחמיא.

אבל רבאק אני רוצה גם דייטים, גם פאקינג זוגיות. זה משהו שמגיע לי קצת, לא? מגיע לי לאהוב, מגיע לי להתאהב, מגיע לי שמישהי תתאהב בי חזרה, מגיע לי לדמיין חיים מאושרים ושלווים, נטולי דרמות, נטולי חרא.

מגיע לי את זה. מגיע לי להתכרבל עם מישהי שאקרא לה אהבת חיי.

אז למה אני שוב בנקודה הזאת מלפני שנתיים - פאקינג שנתיים - של חוסר יכולת להתאהב וחוסר יכולת להבין איך אמצא את עצמי במסגרת זוגית כלשהי? אפילו פוליאמורית, כבר לא אכפת לי בנקודה הזאת. אני רוצה להרגיש שוב, ואני רוצה שמישהי תרגיש כלפיי גם.

כן גם עשיתי בינג' של המפקדת וסיימתי בפרק שבו צליל וטולי התנשקו. אמאל'ה אם האישיות השבורה הזאת הצליחה להתאהב אני לא מבינה איך אני חסמתי את עצמי ככה רגשית (בלי אף מילה רעה על כרמל בין כמובן, היא מוכשרת משהו פחד).

מה שכן, זה נחמד שהפעם בגל רווקות-בדידות הזאת, אני מרגישה מאוד פליירית. מתנשקת מלא. גם אם זה משהו שהוא יענו זמני, לפחות אני כוסית מספיק בשביל שיקחו אותי בתור one night stand.

רק בבקשה שאגיע למצב שאני יותר מזה.