להגיד שלשמור על הדבר הזה זה קל - זה לא. ממש לא.

היום לקחתי חופש מהעבודה שבהתחלה לא הכי רציתי לקחת, אבל איכשהו אתמול בלילה ידעתי שאני חייבת את זה - ולא רק בגלל שעות השינה (שאין), אלא גם בגלל הרבה דברים אחרים - בעיקר, והכי חשוב מהם, הוא שהסופ"ש הזה השאיר אותי רגשית מאוד מוצפת. לטובה? לא לטובה? לא יודעת האמת.

העובדה היא שהלבד לא באמת עוזב. אני גם מדברת על זה לא מעט עם מעגל קרוב, או מעגל קרוב נרכש. בחלק מהזמן אני מנצלת את האהבה שפעם נתתי לאדם אחד אקסקלוסיבי ללתת את זה להמון אנשים, חלק יותר וחלק פחות. חודשיים שאני ב-hoe phase מתמשך, הייתי מתה ללכת למערכת יחסים אבל אחרי דבר כזה אני מרגישה שאני חייבת קודם כל טיפול. ובינתיים אני מוצאת נחמה אצל בנות שאני מאוד, מאוד אוהבת, ואני מנסה להיות שם בשבילן גם כחברה טובה.

אני חושבת שזה יהיה טוב אם פשוט אפרק שנייה את השבוע האחרון.

זה התחיל בזה שהייתי חולה בבית כמה ימים, והתחלתי לדבר. כמובן שלוסי ללא מסיבות, לא עושה שום דבר, זה קצת lonely girl שאחר כך מחפשת ריגוש מכל מיני דברים מהצד (כי לא הייתי יכולה גם פיזית לגשת למחשב הנייח, ששם אני עורכת סרטונים ועושה את הרעיונות שלי). מצאתי את עצמי בשיחות נפשיות ורגשיות מאוד עם כמה אנשים במקביל, עד שבאיזשהו שלב התחלתי להרגיש את הרגע הזה של הלבד, והייתי מאוד emotionally drained.

אחר כך נפגשתי עם מישהי שלא דיברתי איתה מלא זמן. לא הייתי במסיבות של הקהילה הלסבית (או הלהט"בית, אם כבר) כבר המון זמן, אז קבענו להיפגש. היא עדיין בבת ים, ואני גם. ישבנו בבר ודיברנו. דיברנו על העבר, על ההווה, היא שפכה את החרא שלה, אני את שלי. היא שתתה המון, אני הייתי קצת זהירה.

אחרי זה bitchfork, מסיבה מגניבה. ראיתי כמה חברים, וניסיתי להתחבר עם עוד. לא יודעת למה, אבל הרגשתי מאוד זרה הפעם, למרות שזאת מסיבה שאני מאוד אוהבת, עם שירים שאני מאוד אוהבת (פאקינג SOPHIE!!!!). אבל היי, יום אחרי זה הלכתי ללונה פארק! שפוכה, מעוכה, חצי עם בחילות על מתקנים שרק נתנו לי יותר בחילות! :)

סתם אבל היה לי כיף. עם חברים וזה. ואז היה את הביסי.

אני מזכירה משהו שנאמר כבר לפני - אני לא הייתי במסיבה להט"בית כבר המון פאקינג זמן. זאת הפעם הראשונה שבאתי לשם, ועוד פעם ראשונה שבאתי לשם בלעדיה, וכמובן שהשאלות הראשונות ששאלו אותי היו עליה. איפה היא, מה איתה, למה לא באתן ביחד וכו'. אנחנו לא מדברות. אני לא מדברת איתה. די. כבר חודשיים אני עם אותו הפאקינג מנטרה של "היי, אני לא מדברת איתה, לא אומרת למה, לא בא לי לפתוח מחנות".

זה היה מתיש רצח, והיום לקחתי יום חופש כדי לקחת לעצמי.

חוץ מזה שהייתי באווירה סופר פלרטטנית כל הסופ"ש, ולא כל כך מימשתי פלרטטנותי, מה שנקרא. זה הרבה יותר באינטרנט מבדרך כלל. אני מרגישה קצת לבד, וקצת באווירה מאוד מוזרה. יש חור בלב, אבל יש גם הרגשה כאילו המון קורה. אין לי מושג כבר מכלום, אבל אני אוהבת את החברים שלי, וזה מה שחשוב.