אז חגגנו חודש.

לא לזוגיות, כמובן. אנחנו לא זוג.

בהתחלה חשבתי שזה יהיה באמת יום שהוא רק שלנו, אבל מסתבר שהיא הזמינה מישהי שהיא בדיוק התחילה לצאת איתה, אבל לא בקטע רציני (כמובן). היא תגיע בהמשך. קודם היא רוצה להיות במפגש קוספליי איתי ועם החברים שלי בשרונה, ואז ללכת לאכול.

הלכנו לאכול סושי, והיו לנו רגעים מאוד יפים ביחד. דיברנו על המון, סגרנו המון פינות, ובעיקר התרגשנו לקראת כל כך הרבה דברים. אני כבר לא זוכרת עד הסוף מרוב האופוריה, אבל דיברנו המון על העתיד, אני חושבת שמיניות נכנסה לזה? ורציתי גם לקנות לה מתנה אחרי שהיא קנתה לי כמה. אני חושבת שגם באותו זמן פלוס מינוס מטרופולין הכריזו על הופעות חדשות אחרי שנים של חוסר פעילות, אז הזמנתי לשתינו כרטיסים בבארבי.

אני חושבת שזה היה ביום הזה שהיא פתאום שמה לב שעל כרטיסי החבר שלי רשום את השם המת שלי. היא שאלה אותי מתי אני הולכת לשנות את זה כבר. אמרתי לה בהתחלה שזה צריך לבוא כל יום ביומו, אבל הבנתי שמשהו התחיל לבעור, וכמה ימים אחרי זה באמת קבעתי כבר תור למשרד הפנים לשנות שם.

אחרי זה היא הזמינה כמה אנשים מהמפגש, את זאת שהיא יוצאת איתה (שמסתבר שאני מכירה אותה מלפני, היסטוריה וכו') וישבנו קצת בחוף הים. לקחנו קצת בירות, שתייה, היא הזמינה גם חברה מאוד טובה שלה לשבת איתנו, ויצא לנו לדבר קצת. היא יחסית מותק, אבל עם בטן מלאה על כל הקהילה ואשתו פלוס מינוס.

אחרי זה יצאנו לביסי, הראשון מאז הסגרים בתכל'ס. היה נחמד? כאילו הרגשתי בעיקר שרציתי את תשומת הלב שלה, ונראה לי שהשגתי, היא החמיאה לי מאוד על הריקוד ואיך שאנחנו מסונכרנות. חברים גם היו שם, אבל אני, כמו אידיוטית עם קראש של החיים, מסתכלת רק עליה.

בסוף הלכנו לדירה של מישהי שהכרנו באותו לילה. היא הלכה לישון כפיות עם ההיא שיוצאת איתה. אני כמובן בוכה חצי לילה אבל יהיה בסדר, אני סתם מלודרמטית.

בסוף ההיא נסעה חזרה הביתה, ואנחנו המשכנו כולם לאכול באנסטסיה - או יותר נכון לקחת משם טייק אווי ולאכול בסנטר. ברגע הזה היא נתנה לי להתחבק איתה וזה הרגיש מאוד ממלא. היא אמרה לי שהעננים מזכירים לה אותי, וכמה שאני יפה. בגלל ששכחתי את המתנה בבית, כבר קניתי משהו כדי שאני אוכל לתת לה באותו יום בלילה, כי איך שאנחנו חוזרות הביתה, אנחנו אמורות לחזור לתל אביב, למסיבה מסוג שונה - מסוג של רוק אינדי. היא לא רקדה חצי מהמסיבה, אבל בחצי שהיא רקדה, ראיתי כמה היא נהנית. היא עברה כל כך הרבה באותו יום, אבל איכשהו מצאה זמן גם להסתכל עליי, על איך שאני רוקדת, על הצורה שבה אני נהנית. ראיתי אותה מחייכת בחצי חיוך, חיוך כזה עם פאסון.

איך שחיכינו למונית שתוריד אותה איפה שיש מוניות שירות (שבסוף גילינו שאין איכשהו), כבר נתתי לה את מה שהיא שכחה אצלי לפני, עם מתנה נוספת - ששכחתי לתת לה בהתחלה, ואז מתנה נוספת שרציתי לתת לה. היא התרגשה ממש. התחבקנו, וחשבנו שזה אחד מהרגעים הקסומים ביותר.

שכחתי להגיד את זה, אבל בשבוע שעבר היה לנו רגע כשנסענו לבית של חבר משותף, שהסתכלנו שתינו על הירח והתחבקנו. חשבתי על זה שאני לא רוצה שהרגע הזה ייגמר אף פעם. שיתפתי אותה בזה. וגם הפעם חשבתי את אותו הדבר, והתחבקנו שוב.

אחרי זה היינו צריכות לחזור טיפה לשגרה. יצא לנו להיפגש כמה פעמים, התחברנו מאז יותר.

אבל אז הלכנו למסיבה באיזה יום שישי, הזמנתי גם חברה טובה מהעבר שהבטחתי לה שיחה על דברים שקרו בזמן שלא היינו הכי בקשר.

היה גם איזה רגע באחד הלילות שיצאנו באותו שבוע של פסח, שהרגשתי מאוד דיספורית בגללו. אז רגע לפני שנפרדנו, שיתפתי אותה במה שקרה, ושיתפתי אותה בצורה שמישהו אחר טיפל בזה אחרי זה, וזה היה סוג של ייעוץ כזה

היא לקחה את זה בתור כישלון, עזבה בסערה לקראת הטרמפ שלקח אותה הביתה.

הלכתי לישון אצל אותה חברה שהזמנתי, בזמן שאני מתחננת לסליחה. שוב, אין מענה מהצד השני. אני לא יודעת איך לאכול את זה, והולכת לישון מכורבלת עם אותה חברה.

יום למחרת, אחר הצהריים, היא סוף סוף ענתה. ודיברנו. והייתי צריכה לשכנע אותה שהיא לא טרנספובית, ועל הרגשות שלה בכל הסיטואציה הזאת. בסוף סיכמנו על כל מיני כללים, וששוב הייתי צריכה להזמין אותה לאוכל.

אוקיי, בינתיים הייתי בישיבה של פעילים לקראת בחירות.

אני זוכרת שיומיים אחרי זה יצא לנו לריב שוב. אני כבר לא זוכרת על מה, ואני לא זוכרת איך, אני רק זוכרת ששוב ניסיתי להתנצל המון, ושוב לא ידעתי איך לאכול את זה כמו שצריך.

בערב יום הזיכרון נפגשנו שוב, והפעם לא באתי בידיים ריקות, באתי עם דברים שהיה לה ב-Wishlist כבר תקופה. היא מאוד נדהמה וזה הרגיש ששוב אנחנו במסלול טוב. נפגשנו אחר כך שוב, יום למחרת בבית עלמין בחולון בשביל לבקר חבר שלה שנהרג, ועוד יום אחרי זה בבילוי ביום עצמאות, לצערה אחרי שאיבדה את הארנק שלה בפעם ה-300. נתתי לה הפתעה כדי שיהיה לה קצת ראש שקט. היא שמחה מזה שוב.

אז כן, זה היה נחמד ממש. הסופ"ש עצמו, הפעם, היה לעצמי. אחרי תקופה שסבבה אותה המון.

אחר כך אני זוכרת שהיא רמזה שהיא חטפה קראש, מכל הסימנים חשבתי שזה עליי. בסוף זה היה על מישהו אחר, האמת בחור ממש נחמד. אבל הוא הבין כבר שאני מאוהבת בה על התחת, ועצם זה שהיא הזמינה אותי לאותו יום בבר כשהיא באה גם עם דייט איתה היה קצת.. דפוק? במיוחד כשהיא ידעה מה אני מרגישה? אבל בסדר, שיהיה.

בסוף נשארנו רק אנחנו. החברות המשותפות שלנו הלכו הביתה, כל אחת למקומה. אני ליוויתי את הדייט שלה.

הוא שאל אותי שאלה.

"מתי את תספרי לה את זה?", הוא שאל.

אמרתי לו שאני לא יודעת. "יותר ממה שאני מפחדת מה'לא', אני מפחדת מלאבד את הקשר הזה. היא חשובה לי מדי."

"אני חושב שאת יותר מדי חשובה לה מכדי שתנתקו קשר", הוא ענה, רגע לפני שעלה לאוטובוס.

טוב תכל'ס דיברתי איתו קצת על להקות אהובות, הסברתי לו דברים שאני מאוד אוהבת ומתלהבת מהם. בסוף האוטובוס הגיע, הוא עלה, ואני חזרתי איתה לבר ההוא.

זה היה גם ממש יום לפני שהיינו אמורות ללכת ביחד למשרד הפנים, כי רציתי שהיא תהיה איתי כשאחליף את השם שלי. כבר באתי מוכנה, עם התשלום, עם הדפים, עם הכל. אבל רגע, אני אתמקד על היום לפני.

ברור שלהיות באותו המקום שהיא הזמינה אליו דייט שלה, לראות איך היא ממקדת את היחס אליו, בתור מישהי שהיה לה קראש מאוד כבד - זה היה כבד ממש. אז רציתי גם לשיר. הרגשתי שהיא הייתה יותר במוד מרצון לשיר.

אני אגיד משהו לפני, היא וידאה לפני כן בכל אינטראקציה (וגם אחרי, האמת) על הסכמה נלהבת. ואני התלהבתי מכל פעם שהיא התקרבה יותר. הפעם משהו הרגיש לי אוף, כי היא לא הקשיבה לי בכלל. הזמנו אוכל, בינתיים הייתי עסוקה בלבכות ולשיר. לא נראה שהיא חשבה על זה יותר מדי, היא בעיקר חשבה על זה שאני צריכה לשבת עליה, ושבאמצע הרחוב הריק נעשה את זה יבש.

הו וול.

אני לא הכי מתלוננת, כי נהניתי מזה? כי זה כן היה מאוד מהנה, אבל זה השאיר טעם מאוד מוזר. זה השאיר טעם מגעיל אחריו, למרות שכן הרגשתי בנוח ברוב הזמן, וכן הרגשתי שרציתי את זה. אבל כאילו... לא יודעת כבר.

בכל מקרה, אין זמן. למחרת הוצאתי תעודת זהות חדשה.

האמת? היה ממש סבבה, ובקרוב נשלים שבוע שלם בלי לריב! יאי!

אבל פאק, היא עלתה בסוף על זה שיש לי קראש. אסור לי להגיד אבל שזאת היא כי... חחח.... זוכרים מה קרה פעם קודמת?

מצד אחד אני רוצה שהיא תעלה על זה. שהיא תבין כבר שזה קבוע, ומה קורה ואיך קורה. אבל מצד שני, לא הייתי מוכנה להשלכות של זה בכלל. בכלל בכלל.

אז מה בסוף קרה?

לא הרבה... בסוף הלכנו פעם ראשונה למסיבת לסביות שהיינו חמות עליה כבר תקופה, וחטפתי ג'ננה מזה שהיא לא עלתה על זה. רקדנו קצת, היה נחמד, אבל אז היא נתקעה בלי דרך לחזור הביתה.

הפעם זה קרה. הפעם היא חזרה אליי הביתה. הכנו בבית מצעים, אני סידרתי ממש את המיטה, והיא ישנה. ואני ישנתי גם.

היה לנו כיף, ומדהים, והקמתי אותה לארוחת בוקר שניסיתי לסדר כי בקושי הצלחתי לישון מהתרגשות.

בסוף יצאנו מהר, והיא הודתה לי על הלילה היפה הזה. ואני הודיתי לה על הכל גם.

שבוע אחרי זה אני חושבת שקרו דברים. היה יום הולדת, הוא לא הלך טוב, כי אנשים קלטו שהקנאה שלי נהייתה חזקה מדי. יום אחרי המסיבה ההיא, היא החליטה שהיא צריכה לדבר איתי על משהו. היה מלחיץ, וכמעט הייתי צריכה להתוודות. אבל בסוף זה לא קרה, ובעיקר מה שקרה זה לנסות לעבוד על הקנאה.

אבל לא נורא כי אחרי זה הלכנו לשבור דברים והיה מגניב. אה וכן... גם אחרי זה הייתה ארוחת יום הולדת מסכמת משפחתית. חגגנו לאבא יום הולדת מאוחר, וזה היה אמור להיות גם הארוחה ליום הולדת של אמא ושלי. והיא ישבה איתנו.

אחרי זה הלכנו לעוד מסיבה, והיא שוב ישנה אצלי.

למחרת? למחרת עשיתי משהו מאוד משוגע, אבל חשבתי שזה יסכם הרבה דברים. אבל זה כבר סיפור אחר, כי שם יתחיל הצעד השלישי.

אז נפגשנו.

הולי שיט זה היה מדהים, אני זוכרת את זה ממש בצורה טובה. באותו יום הייתי בכלל בתור בבית חולים השרון, שוב. שערה שצמחה הפוך עושה לי כל כך הרבה פאקינג בעיות, אני שונאת את זה שמרחו אותי כל כך הרבה זמן. אבל היי, שוחררתי מוקדם ובגלל שעכשיו פשוט התפנה זמן, חשבתי להיפגש. זה די נקבע בשנייה האחרונה כי גם ידעתי שיום למחרת זה יותר בעייתי, בכל זאת, אני נגדת וזה. אני עדיין באמצע תהליך מורכב ובצבא מתחילים להבין רק עם מה יש להם עסק.

אני בינתיים משדרגת את הטלפון שלי, פיזית - מ-S20 ל-S21, אז יש עדיין חוסר ודאות. היא בצילומים, אני לא יודעת אם זה יצליח, מקווה שכן.

אוקיי, זה עבד. נפגשנו.

זה היה ממש בעזריאלי. בהתחלה רציתי שנקבע לבית קפה בגבעתיים, אבל בסוף נפגשנו בעזריאלי ליד האיל מקיאג'. דיברנו על הרבה מאוד דברים. דיברנו על התהליך שלי, על הצילומים שלה, על העבר שלנו שכנראה היא שכחה שאני זוכרת. דיברנו פתאום גם על מיניות. על טופ ובוטום, על צורות מחשבה, הסמקה, לא הסמקה, לא יודעת..... התרגשתי ממש, זה כן. היא קראה לי כבר יום או יומיים לפני "פיה לסבית קטנה", ומשהו על פיות ב-D&D שיכולות להצמיח כנפיים מחדש.

זה חתיכת רגע שלא אשכח עד עכשיו, בחיים שלי.

היא די סימנה אותי בתור בוטומית לסבית וזה היה אחד הרגעים... הכי מכוננים אני חושבת.

בקיצור, ליוויתי אותה לתחנה ונסעתי הביתה. יום למחרת רצינו להיפגש שוב, אבל סבתא שלה נפטרה בדיוק יום אחרי. היא הייתה עסוקה בשבעה, ולא רציתי להפריע. חשבתי אם לבוא לבקר, היא החליטה שעדיף שלא, וכיבדתי.

שבוע אחרי זה קבענו שוב. הפעם זה היה באשדוד, והמשכנו פשוט לדבר. היו לנו תמונות שצילמנו, מישהי קצת משוגעת חסמה אותי אחרי זה והתחילה להגיד שאני תקעתי לה סכין בגב בגלל משהו שקרה ביניהן.

אבל הפגישה עצמה? היה מעניין ממש. היא אמרה אחר כך שהיא הייתה בדיסוציאציה, וכמעט ביטלה ברגע האחרון בגלל ההשפעות של החיסון השני, אבל אחר כך היא אמרה שהיא לא מתחרטת על הפגישה הזאת. היא אפילו קנתה לי פרחים!!!!

מה שכן אני חושבת שקרה משהו באותו שבוע? זה היה ממש על יום האישה. בזמן שעקבתי אחרי מה שקורה וחשבתי אם ללכת על זה או לא, הבנתי שהיא יצאה עם מישהי. ראיתי פתאום שפאקינג קרה משהו, ברמה של אלימות פיזית ונפשית והרבה זבל. לא נגעתי בזה כי פחדתי שזה טרי מדי, אבל הבנתי שמשהו קרה.

שבוע אחרי זה היה הפעם האחת שבאמת קבענו, ולא בספונטניות. בפעם ההיא הבנתי שהן חזרו, אבל מצד שני שהן לא זוג. לא היו וכנראה גם לא יהיו. היא קנתה לי (שוב) רי-בר, ישבנו בשרונה והיא דיברה המון על כמה שהיא מתגעגעת לזוגיות, וכמה שהיא מתה לבת זוג. כבר אז התחלתי לאט לאט לחטוף קראש רציני עליה, היא הזמינה אותי לכל דבר בערך, והפעם היא אשכרה דיברה על זוגיות. דייט שני היא קנתה פרחים, דייט שלישי היא מדברת על כמה שהיא רוצה מסגרת זוגית. היא השמיעה שירים שהיא אוהבת, הקדישה לי את חלקם, ואז גם השמיעה שיר שהיא בעצמה שרה כמה ימים לפני בסרטון - את Candy Rain. היא רצתה ממש לרקוד, וסיפרתי לה שאני לא רקדתי קרוב אף פעם עם מישהי, יותר באיזשהו סוג של שיתוף תסכול בגלל חוסר ביטחון על משהו שאני באמת רוצה (הפעם שהייתה לפני שבה זה באמת קרה, הרגשתי ממש לא בנוח, מה שכן היא התנצלה במסיבה שאחרי והייתי מאוד אסירת תודה לזה).

לא יודעת איך זה הוביל לזה, אבל היא הושיטה יד פתאום, והציעה לי לרקוד איתה. ורקדנו. קרוב. זה היה מגניב, והרגשתי ממש, ממש מיוחדת.

זה היה נראה כמו כיוון רומנטי. זה היה נראה כאילו זה מתחיל ללכת לשם, בצורה נורמלית. יום למחרת הייתי בניתוח לכריתת סחוס בעצם הזנב, והתחלתי שבוע של החלמה מניתוח.

דיברתי עם החברה הכי טובה שלי, והיא אמרה לי שכדאי לי להיות מאוד, מאוד כנה לגבי זה. עדיף לי להיות שקופה.

דייט רביעי היא הזמינה אותי לסושי, והפעם, הייתי שקופה. וזה משום מה התחיל לתסבך... אמרתי שאני מתחילה לפתח קראש. זה לא בסדר?

כאילו כן, להגיד "אני מאוהבת בך" בדייט רביעי או שלישי או בתקופה כזו קצרה של היכרות זה מאוד, מאוד sus. מסכימה לחלוטין. אבל לא אמרתי שאני מאוהבת, או אפילו שיש לי קראש. אמרתי "אני מתחילה לפתח קראש", או "אני מתחילה לפתח התאהבות". משהו ראשוני. זה משהו שכדאי מאוד לעשות לו disclosure בשלב מסוים, כדי להבין לאן זה הולך.

זה המשיך רע. כבר אמרתי גם מה ההתחבטויות שהיו לי בנוגע לזה. מה הדברים שקרו. שאני מפחדת להתאהב בדמות ולא בבן אדם, שזה מרגיש לי התחלתי. כדי להציל את הקשר הזה, ולהציל את עצמי, כדי לא להגיע למצב שזה מעכיר לנו את הקשר, הייתי צריכה באיזשהו מקום לעשות חזרה לאחור, להגיד שאני בסך הכל מעריצה אותה כבן אדם, ואוהבת את מי שהיא מציגה בפניי, ומקווה להכיר ממנה עוד ורוצה לדעת עליה עוד.

היא סיכמה את זה באיזשהו סוג של נוסחה להבין מה זה התאהבות ומה זה לא. שיש רמות לקראשים, שזה לאט לאט עולה, וככל שהזמן עובר - ההתאהבות גדלה ונהיית חזקה יותר. היא אמרה לי לחכות חצי שנה עם ההרגשה הזאת, ולראות לבד איך זה ילך.

אוקיי. נחכה. נשאיר את זה בצד.

יום אחרי זה הלכנו ביחד ללבל אפ, ראינו חברים ושיחקנו קצת. ההיא שהיא רבה איתה? אספה אותה ברכב. אגב, באותו זמן עדיין הייתי בסוג של החלמה מהניתוח, אבל בעיקר גם הייתי בקורס פיתוח מאובטח בפייתון. בחרתי ב-Flask בתור התשתית שלי, וקצת הסתבכתי, ודיברתי עם מישהו שהיה עליו דיבור לא טוב, מאותה בחורה שהתפלפה עליי שבועיים לפני וחסמה אותי בגלל הקשר החדש שלי.

הוא עזר והיה ממש מותק, אבל משהו היה מוזר בכל האינטראקציה הזאת. בכל מקרה, איך שסיימתי את הקורס נפגשנו שוב. הפעם נפגשנו עם חבר משותף, כפרה עליו ועל נשמתו. אוהבת אותו מאוד. זה הפך מהר מאוד ללילה לבן שהתחיל בבר כלשהו ונגמר בבוקר אצלו בבית, שאחריו נסענו כל אחת לביתה. אני לקחתי עוד שלוק מהקפה כדי ללכת להיפגש עם חברות, עשינו יום בנות חמוד. הלכנו לנחלת בנימין, הלכנו לאכול, אני ושתי חברות ממש, ממש טובות. היה מגניב וכיף ואהבתי ממש!

גם חגגתי חודש שלם של להיות עם השם החדש. זה כיף רצח.

טוב בכל מקרה פסח שאחריו הגיע, וזה היה קצת עם המון הכחשה. לא אהבתי בכלל.

אה וכן, אני כבר לא סופרת כמות פגישות עם הבחורה ההיא, מאז זה הפך לכמות פעמים בשבוע. בשבוע שלפני פסח - 3 פעמים. שבוע שאחריו - אם אני לא טועה, זה יצא 4.

בכל מקרה, איך שהחג עצמו הסתיים, נפגשנו שוב - והפעם גם עם הבחורה ההיא הקצת הזויה. היא בעיקר רצתה להרוג אותי כל עוד הייתי שם כי דרשתי המון צומי.

מה שכן? טראש טוק פשוט בין חברות (שאני מודה, להגיד "את מגעילה אותי" - אפילו אם זה היה על מהלך מסריח בסנוקר - זה קצת יותר מדי) הפך מהר מאוד להתפרש כהעלבה. אז ישר עמדתי על הרגליים האחוריות, לא רציתי לפגוע. ברגע שטראש טוק מתחיל לפגוע זה כבר נהיה לא טוב.

הבעיה היא שלאחר מכן הייתה דממת אלחוט. דבר ראשון, נפרדנו בצורה קצת מאוד כאוטית, כי היא לא רצתה בכלל מגע איתי בשום צורה, וזה היה מאוד בגלל שעשיתי משהו לא בסדר.

ביקשתי סליחה מאותו רגע מיליון ואחד פעמים, בלי מענה מהצד השני. אני לא רציתי להראות כאילו אני אובססיבית, אבל השתיקה הזאת פשוט הטריפה אותי. לא הבנתי מה גזר הדין, אם הכל יהיה בסדר או לא. אני פחדתי שהיא תנתק איתי פתאום קשר, כי אני כבר כל כך רגילה לזה שאני לא יכולה להרשות לעצמי לפספס כזאת הזדמנות.

בסוף השלמנו. יום אחרי. בצהריים. עד שהיא ענתה לי. בינתיים, אותו חבר משותף ניסה להרגיע ולהגיד לי מה כדאי לעשות במצב הזה, בזמן שהרכבתי לעצמי כיסא חדש. אבל היי... הכל הסתדר(?). באופן כללי יצאתי החוצה באותו יום, רציתי להגיע לאירוע בשבילי - יום הנראות הטרנסית!

...אם הוא לא היה מחורב על ידי אותה מישהי שחסמה אותי. האשימה אותי בזה שיצרתי קשר עם מישהי שתקפה מינית.

ואחרי בירור קצר, כמה שעות אחרי, התעצבנתי. התשובה לזה היא שאני הבנתי מאוד מהר שאלה האשמות שווא, ושהיא לא הקורבן היחיד שלה. הביאה המון עדויות, המון דברים שקרו.

אחד מהקורבנות זה ההוא שעזר לי בקורס.

העצבים היו גדולים מדי, אבל בעיקר הודיתי לה. הודיתי לה על זה שהיא הצילה אותי מקשר רעיל. הבטחתי לה שיום אחרי זה, אני ארוץ אליה בחיבוק.

במקרה, באותו יום "חגגנו" חודש לקשר הזה. ובתור פיצוי על הטראש טוק, הפעם אני זאת שמזמינה לסושי.

והיה גם באותו יום מפגש נחמד בשרונה!

ואותו יום? זה היום שבו אני לוקחת את הצעד השני.

רגע לפני שאני מתחילה, אני חייבת לתת את הרקע המתאים. אני גם חייבת להגיד שכבר הספקתי להתחיל לכתוב את זה פעם אחת, רק כדי לגלות שהכרום החליט למחוק לי את כל מה שכתבתי, בלי יכולת לשחזר.

בכל מקרה, זאת הזדמנות גם לנסח מחדש את ההקדמה הזאת.

קודם כל, אני חושבת שלא נגעתי במשהו מלא זמן.

נכון האקסית ההיא? שחפרתי עליה המון פה?

וול, חזרנו לדבר.

אחרי שנה של כן קשר-לא קשר, ואחרי שנה נוספת של דממת אלחוט, איפשהו בשנת 2017 חזרנו לדבר. זה התחיל בהודעה סרקסטית על משהו מהצד שלי, והיא החזירה בהודעה סרקסטית גם. מיד אחרי זה, זה קיבל פן רציני. התנצלות מהצד שלה על היחס שלה כלפיי, והתנצלות ממני על היחס שלי כלפיה. ומאז זה פשוט היה קאטצ'ינג אפ אחד גדול - מסתבר שבכל תקופת הנתק שלנו היא חוותה כל כך הרבה חרא שהיא החביאה מתחת לשולחן, ופשוט שלפה הכל איך שחזרנו לדבר.

משם, הקשר בינינו רק נבנה והפך לטוב יותר. החלטנו להתיידד, לא לנסות לחזור, לא לחתור לרומנטיקה. האמת, זאת ההחלטה הכי טובה שעשינו ביחד, כי מאז הקשר שלנו רק פרח ונהיה מדהים יותר ויותר. אפילו הלכנו לשתי הופעות ביחד מאז! אבל יצא לנו מאז לדבר המון, עליי, עליה, עלינו ועל החיים. משהו נחמד.

אבל בואו לא נאבד פוקוס, ונדלג ישר ל-2019, השנה שבה הפסקתי לתעד. חבל האמת, כי קרה המון.

העבודה גאתה יותר ויותר, פתאום קיבלתי המון אחריות. כאב המון, עבר המון, וגם חוויתי שברון לב שימשיך לרדוף אותי שנתיים אחר כך. אבל, השנה הסתיימה אפילו יותר נורא בגלל פיצוץ שהאמת, דיברתי עליו כבר מספיק. הפיצוץ ההוא רדף אותי אחר כך, חצי בצדק וחצי לא, אבל הוא רדף גם אנשים נוספים שנכוו ממנו (ככה לפחות אני יודעת שזאת לא אשמתי, יו נואו?).

אבל אז, 2020 הגיעה. האמת שזאת הייתה שנת מבחן למי באמת חבר ומי לא, מי שמר על קשר בזמנים הכי לא זמנים שיש, עם מי יצא לי לשחק, לא לשחק, אבל הכי טוב - ניצלתי אישור שהיה לי כבר בכיס, ובגלל שנכנסתי לקבע - הצלחתי לנצל אותו בכל הכוח. בשבועות שהייתי בבית אני פשוט הייתי בבית, ובמקביל לעבודה שעשיתי מרחוק, שיחקתי המון עם הנראות שלי בצורה טובה ויעילה יותר - תקופה שאני קוראת לה עד היום "הרנסאנס המגדרי". היו לי המון מפגשי דיסקורד, הרבה מפגשים אחרי זה (עם ריחוק חברתי כמובן), וסה"כ היה נהדר, וכש-2021 התחילה - זה הסתמן ללכת על אותו הנתיב.

הכל היה מושלם, ונראה שהכל ילך כרגיל.

אם רק המוזיקאית הטרנסית האהובה עליי לא הייתה מתה מנפילה מהמרפסת בבית הקיץ שלה באתונה.

אם רק יוטיוברית שאני מעריכה, שעד אותו רגע הציגה נראות גברית, יצאה מהארון בפתאומיות בתור אישה טרנסית, וגם הציגה את הפילוסופיה שלה לזה - בין אם דרך שחקן, ובין אם דרכה.

ואם רק, אם רק שניהם לא היו קורים באותו יום.

אותו יום היה ה-30 בינואר 2021. יום למחרת בכיתי בזמן שתיית שחרור של קצין אהוב מהצוות שלנו, בגלל שדמיינתי את היציאה שלי מהארון בפני הצוות כאישה טרנסית - כשעוד לא ידעתי שזה הנתיב שאגיע אליו.

יום אחרי זה, הכל התחיל. שינוי נראות טוטאלי, שינוי לשון פנייה, וכמה שבועות אחרי זה, גם שינוי שם.

כאן התחילה תקופה משוגעת ממש של גילוי עצמי, ניסיון להבין את עצמי, ולראות מה המקום שלי בעולם הזה. מקום שאני מאמינה שבאיזשהו מקום אני עדיין מחפשת, אבל יודעת בוודאות על איזה שביל ללכת בניגוד לבעבר, וזה מדהים בעיניי. אני מקבלת המון כוח מהסביבה, המון כוח מהחברים, ומשתדלת לכתוב ולתעד. יצאתי בפני החברים והמשפחה, וגם הקולגות. והאמת, זה היה הרבה יותר פשוט ממה שחשבתי שיהיה - לא שזה היה פשוט, אבל היי. זה היה יכול להיות גרוע יותר.

האמת שבמהלך כל זה גם ניסיתי להתחיל עם מישהי בקיופיד - לא עבד, אבל זה בהחלט היה משהו. והרגשתי טוב, כי העזתי להתחיל עם מישהי, וזה היה ממש נחמד!

יותר מזה, אחרי הניסיון הכושל הזה ומתוך כל הדבר הזה מישהי פתאום התחילה לדבר איתי דרך תגובות. אני לא כל כך דיברתי איתה, אני כן ידעתי מי היא, היא הייתה בפייסבוק שלי והכרנו שנים על גבי שנים לפני זה. ידעתי מי זאת סך הכל, למרות שהיא שינתה את שמה אני זוכרת מי היא. אבל היא השתנתה המון. יצא לי קצת back and forth בתגובות, היא מרימה לי, אני מרימה לה, לא יותר מדי. פתאום התחלנו לדבר, ולא יודעת, משהו קרה. נפתחתי מיד. זה היה הדבר הכי טוב בעולם. אינסטינקטים שפשוט נפתחו, משהו מרגש, מדהים וממלא.

הגעתי למסקנה אחת - אנחנו חייבות להיפגש. ומהר.

והפגישה הזאת, היא הצעד הראשון.