אז.... לא התגעגעתי לזה.

האמת, אני לא כזאת מתלוננת כמו פעם. למען האמת, המצב שלי לפני חודשיים היה אפילו גרוע יותר, ואני מודה שאני צריכה להודות על זה כל יום לכושר השיפוט המדהים שקבע סוף סוף את ההחלטה הנכונה, שנה וחצי מאוחר מדי.

אבל, וזה אבל גדול, זה קצת חור גדול שפתאום קרה. שוב החור הענק הזה שאני מרגישה שקורה.

פתאום זה מוזר שלא יהיה לך משהו אחד להילחם למענו, מישהי לחשוב עליה כל היום וכל הלילה עם פרפרים בבטן ולבבות בעיניים. כאילו יש, יש מישהי שאני חושבת עליה ככה, אבל למען האמת אני אפילו לא יודעת אם היא מסתכלת עליי ככה חזרה, ואם היא בכלל בנויה לדבר כזה - במיוחד בשלב הזה של החיים.

אם כבר, אני כן מרגישה שבזמן האחרון אני נכנסתי לתקופה שבה לא חשבתי שאהיה אי פעם - hoe phase עצבני. ולא, לא hoe phase עם בנים. עם בנים נמאס לי מאוד אחרי הרבה מאוד חוויות לא נעימות, על גבול הבעייתיות. איכשהו יצא שכל מסיבה שנייה אני מתנשקת ומתמזמזת עם מישהי אחרת.

שזה.. מחמיא.

אבל רבאק אני רוצה גם דייטים, גם פאקינג זוגיות. זה משהו שמגיע לי קצת, לא? מגיע לי לאהוב, מגיע לי להתאהב, מגיע לי שמישהי תתאהב בי חזרה, מגיע לי לדמיין חיים מאושרים ושלווים, נטולי דרמות, נטולי חרא.

מגיע לי את זה. מגיע לי להתכרבל עם מישהי שאקרא לה אהבת חיי.

אז למה אני שוב בנקודה הזאת מלפני שנתיים - פאקינג שנתיים - של חוסר יכולת להתאהב וחוסר יכולת להבין איך אמצא את עצמי במסגרת זוגית כלשהי? אפילו פוליאמורית, כבר לא אכפת לי בנקודה הזאת. אני רוצה להרגיש שוב, ואני רוצה שמישהי תרגיש כלפיי גם.

כן גם עשיתי בינג' של המפקדת וסיימתי בפרק שבו צליל וטולי התנשקו. אמאל'ה אם האישיות השבורה הזאת הצליחה להתאהב אני לא מבינה איך אני חסמתי את עצמי ככה רגשית (בלי אף מילה רעה על כרמל בין כמובן, היא מוכשרת משהו פחד).

מה שכן, זה נחמד שהפעם בגל רווקות-בדידות הזאת, אני מרגישה מאוד פליירית. מתנשקת מלא. גם אם זה משהו שהוא יענו זמני, לפחות אני כוסית מספיק בשביל שיקחו אותי בתור one night stand.

רק בבקשה שאגיע למצב שאני יותר מזה.

קצת קאטצ'ינג אפ מהטלטלה האחרונה: הודיתי בפניה לבסוף בנוגע לרגשות שלי. היא אמרה לי שאני מטומטם שלא העליתי את זה עד אותו רגע ובמקום זה האכלתי את עצמי סרטים. היא כן הודתה שהייתה לנו כימיה מאוד טובה, בסופו של יום היא הרגישה שהיא לא יציבה מספיק. ואני מבין.

בעיקר מה שקרה מאותו רגע זה שדי ויתרתי רשמית. אני לא התאהבתי יותר באנשים, לא יצא לי באמת לחתור לאיזשהו סוג של זוגיות. והפעם, בניגוד ללפני 5 שנים, הזוגיות גם לא מחפשת אותי באותו רגע.

זה די עצוב למען האמת, כי בסוף של דבר אני כן מחשיב את עצמי לאדם שאהבה ואמון באנשים זה הדלק שלו להמשיך הלאה. ההרגשה הזאת של מעין ייאוש או להשאיר את החור הזה שהיה שם כמו שהוא פשוט לא עושה לי טוב באופן אישי.

אני מרגיש שאני סטנדרט נמוך מדי של אנשים, ואני מקבל את זה הרבה יותר מדי בהבנה. ולא, אני לא מנסה עכשיו להיות nice guy או אינסל או משהו - לא אכפת לי מהשיט הזה כמו שאכפת להם, והאמת, שכל דבר יבוא בקצב שלו. אם אני אנסה לרדוף אחרי מערכות יחסים בכוח זה ייגמר ברע לכלל הצדדים. פשוט... יש כאן תחושה של החמצה.

כל זה עלה בגלל שבחיפוש אחרי מיילים מסוימים באינבוקס, פתאום אני מוצא שרשור.

השרשור הזה הוא מלפני שנתיים, ביני לבין אדם שהכרתי כאן בישראבלוג. לא, זה לא קשור לזוגיות, פשוט הקליקים בראש התחילו להתחבר מיד אחרי זה.

השרשור הזה ארך 167 הודעות במייל, פגישה אחת שהייתה לגמרי במקרה וקצת הודעות וואטסאפ. אחרי תקופה מסוימת זה דעך, בעיקר בגלל שכהרגלתי אני נעלם וחוזר (כי אני פאקינג עסוק ועמוס מעל הראש כל הזמן, זה די constant state of mind אצלי, ולמי ששואל, אני כן הצלחתי לקיים מערכות יחסים בתנאים כאלו). ניסיתי לחדש מדי פעם קשר, אבל... לא. זה לא באמת עבד.

ולמען האמת, אני מתגעגע לשרשורי מייל כאלו. יש בהם משהו שהוא יותר מיוחד ומסקרן, אנשים שאשכרה רוצים להכיר ולא עושים עוד שיחה כדי להעביר את הזמן. בכל הודעה צריך לתמצת כמה שיותר כדי שלא יהיה יותר מדי ספאם על שרשור ספציפי וכל אחד שולח הודעה בנפרד, מתחילים לפתח כמה קווי שיחה בקצב שהוא רגוע ואיטי. לא יודע, אני פאקינג מתאר שרשור מייל בתור דבר קדוש אבל אני זוכר רק דברים טובים מהשיט הזה והייתי רוצה לראות דברים כאלו קורים שוב.

Until next time, אין לי מושג לאן החיים שלי הולכים עכשיו. חברים - יש, עבודה - יותר מדי אפילו, היכרויות רנדומליות עם אנשים חדשים - הל פאקינג יאה. אבל עדיין משהו לא שלם שם.

בכל שנה מחדש אני שונא את חודש אפריל, ואת חודש מרץ שלפניו. זאת כבר השנה החמישית שזה קורה לי.

בשנה הראשונה אני סתם נכנסתי לריבים ואנשים רנדומליים ניתקו איתי קשר.

בשנה השנייה... היא מתועדת כאן. די הרבה.

בשנה השלישית אני הייתי צריך ללוות את אבא שלי לאשפוז וחטפתי את האפטרשוק בחודשים הללו.

בשנה הרביעית אני הייתי בטירונות.

ועכשיו השנה החמישית, והמעגל עדיין לא נשבר.

אנשים ספציפיים שעליהם תליתי את כל הקיום שלי, כאילו לא למדתי שום דבר מלפני שלוש שנים.

הכבדה, עומס, בררה והרבה מאוד לחץ.

זה גרר ריחוק.

זה גרר אובססיה.

זה גרר חוסר איזון נפשי איתו.

אחרי שניסיתי להילחם בזה כמה ימים, הצלחתי לא להיגרר לאובססיה.

הצלחתי לשבור את המעגל פתאום. אבל זה בא עם מחיר.

אני התנתקתי רגשית מהכל. שמעתי את Pretty Hate Machine באותו יום. נגררתי אחרי הכעס והסבל וניתקתי את עצמי מהכל.

נשארתי אני, לבד, עם כאב גדול ועמוק בלב.

יום למחרת כבר יצא לי לדבר איתה, האדם שעליו בניתי יותר מדי דברים בזמן האחרון. ניסיתי להבין מה קורה איתי.

יצאתי עם יותר שאלות מתשובות, אבל לפחות ידעתי להתחיל ממשהו.

התחלתי לפתור משברים, ואז הבנתי שאני אשכרה יכול לצאת מזה בקלות.

יום אחרי והכל התפרק שוב.

כמובן שזה לא היה מכוון, אני לא חושב שמישהו התכוון לגרום לי להרגיש ככה, אבל כל החברים שהייתי איתם פשוט התאדו.

לא היו יותר.

בעיקר הלכו הביתה בלי להגיד לי שהם הלכו.

ניסיתי להבין מה קורה, לא הבנתי שום דבר.

הרגשתי שוב לא רצוי.

אז ניתקתי את עצמי שוב. חתכתי הכל. אין בי כלום חוץ מטינה עכשיו.

שני אנשים שדיברתי איתם יודעים מה קורה איתי באמת בזה הרגע. חוץ מהם, אף אחד לא יודע עדיין.

ואני עדיין לבד.

אין לי כוח לעצמי, אין לי כוח לרחמים עצמיים ואין לי כוח לבולשיט הזה.

אני בעיקר מרגיש שאני שופך בלי למצוא פתרון, אבל מתי שאני מנסה למצוא פתרון אני רק מסבך את עצמי עוד יותר.

אנשים חושבים שטיפול זה קסם שפותר הכל, אבל זה לא. זה נועד בכוונה לטלטל אותך ולשבור אותך יותר, רק כדי שתוכל להתמודד עם הגועל הזה שנקרא אתה, פנים מול פנים, לראשונה מזה הרבה זמן.

והאדם הזה שאני רואה מולי, האדם שמנסה בצורה נורא כושלת להיות אני אבל פשוט מזיין את השכל כל הזמן על עד כמה שרע לו וגורם לכל הסביבה שלו להתרחק ממנו.

בא לי להחטיף לו סטירה. מה זה חזקה אבל, ממש חזקה.

בעיקר מרגיש שאני כלוא בתוך השיט שלי שוב. ואחר כך אני מתפלא שאני לא מתקדם לשום מקום. אני נתקע בלי יכולת לזוז.

בעיקר מתעצבן מעצמי.

בעיקר פשוט לוקח את הכל ומנסה בכל הכוח לצרוח שוב ושוב, בלי שקול כלשהו יצליח לצאת ממני.

נשברתי.

פשוט פאקינג נשברתי.

בא לי לפרק הכל, בא לי לשבור הכל, בא לי להשאיר אחריי חורבה.

בא לי לסיים את הכל, בפעם האחרונה, בצורה שבה לא רציתי שאשאיר אחריי.

להשאיר אחריי רק הרס, רק כדי לתת את ה-note שהייתי כאן, שעשיתי את הכל מסודר לפני ושעכשיו יתמודדו עם החרא שהייתי.

אבל מה זה שווה. זאת נקמה ריקה בלי שום כוונה מאחוריה או היגיון כלשהו.

בעיקר עסוק בלרצות ולא להשיג שום דבר.

בכל שנה מחדש אני שונא את חודש אפריל, ואת חודש מרץ שלפניו. זאת כבר השנה החמישית שזה קורה לי.

אני עוד לא יודע מתי המעגל יישבר.

אני, לעומת זאת, כבר נשברתי.