להגיד שלשמור על הדבר הזה זה קל - זה לא. ממש לא.

היום לקחתי חופש מהעבודה שבהתחלה לא הכי רציתי לקחת, אבל איכשהו אתמול בלילה ידעתי שאני חייבת את זה - ולא רק בגלל שעות השינה (שאין), אלא גם בגלל הרבה דברים אחרים - בעיקר, והכי חשוב מהם, הוא שהסופ"ש הזה השאיר אותי רגשית מאוד מוצפת. לטובה? לא לטובה? לא יודעת האמת.

העובדה היא שהלבד לא באמת עוזב. אני גם מדברת על זה לא מעט עם מעגל קרוב, או מעגל קרוב נרכש. בחלק מהזמן אני מנצלת את האהבה שפעם נתתי לאדם אחד אקסקלוסיבי ללתת את זה להמון אנשים, חלק יותר וחלק פחות. חודשיים שאני ב-hoe phase מתמשך, הייתי מתה ללכת למערכת יחסים אבל אחרי דבר כזה אני מרגישה שאני חייבת קודם כל טיפול. ובינתיים אני מוצאת נחמה אצל בנות שאני מאוד, מאוד אוהבת, ואני מנסה להיות שם בשבילן גם כחברה טובה.

אני חושבת שזה יהיה טוב אם פשוט אפרק שנייה את השבוע האחרון.

זה התחיל בזה שהייתי חולה בבית כמה ימים, והתחלתי לדבר. כמובן שלוסי ללא מסיבות, לא עושה שום דבר, זה קצת lonely girl שאחר כך מחפשת ריגוש מכל מיני דברים מהצד (כי לא הייתי יכולה גם פיזית לגשת למחשב הנייח, ששם אני עורכת סרטונים ועושה את הרעיונות שלי). מצאתי את עצמי בשיחות נפשיות ורגשיות מאוד עם כמה אנשים במקביל, עד שבאיזשהו שלב התחלתי להרגיש את הרגע הזה של הלבד, והייתי מאוד emotionally drained.

אחר כך נפגשתי עם מישהי שלא דיברתי איתה מלא זמן. לא הייתי במסיבות של הקהילה הלסבית (או הלהט"בית, אם כבר) כבר המון זמן, אז קבענו להיפגש. היא עדיין בבת ים, ואני גם. ישבנו בבר ודיברנו. דיברנו על העבר, על ההווה, היא שפכה את החרא שלה, אני את שלי. היא שתתה המון, אני הייתי קצת זהירה.

אחרי זה bitchfork, מסיבה מגניבה. ראיתי כמה חברים, וניסיתי להתחבר עם עוד. לא יודעת למה, אבל הרגשתי מאוד זרה הפעם, למרות שזאת מסיבה שאני מאוד אוהבת, עם שירים שאני מאוד אוהבת (פאקינג SOPHIE!!!!). אבל היי, יום אחרי זה הלכתי ללונה פארק! שפוכה, מעוכה, חצי עם בחילות על מתקנים שרק נתנו לי יותר בחילות! :)

סתם אבל היה לי כיף. עם חברים וזה. ואז היה את הביסי.

אני מזכירה משהו שנאמר כבר לפני - אני לא הייתי במסיבה להט"בית כבר המון פאקינג זמן. זאת הפעם הראשונה שבאתי לשם, ועוד פעם ראשונה שבאתי לשם בלעדיה, וכמובן שהשאלות הראשונות ששאלו אותי היו עליה. איפה היא, מה איתה, למה לא באתן ביחד וכו'. אנחנו לא מדברות. אני לא מדברת איתה. די. כבר חודשיים אני עם אותו הפאקינג מנטרה של "היי, אני לא מדברת איתה, לא אומרת למה, לא בא לי לפתוח מחנות".

זה היה מתיש רצח, והיום לקחתי יום חופש כדי לקחת לעצמי.

חוץ מזה שהייתי באווירה סופר פלרטטנית כל הסופ"ש, ולא כל כך מימשתי פלרטטנותי, מה שנקרא. זה הרבה יותר באינטרנט מבדרך כלל. אני מרגישה קצת לבד, וקצת באווירה מאוד מוזרה. יש חור בלב, אבל יש גם הרגשה כאילו המון קורה. אין לי מושג כבר מכלום, אבל אני אוהבת את החברים שלי, וזה מה שחשוב.

אז חגגנו חודש.

לא לזוגיות, כמובן. אנחנו לא זוג.

בהתחלה חשבתי שזה יהיה באמת יום שהוא רק שלנו, אבל מסתבר שהיא הזמינה מישהי שהיא בדיוק התחילה לצאת איתה, אבל לא בקטע רציני (כמובן). היא תגיע בהמשך. קודם היא רוצה להיות במפגש קוספליי איתי ועם החברים שלי בשרונה, ואז ללכת לאכול.

הלכנו לאכול סושי, והיו לנו רגעים מאוד יפים ביחד. דיברנו על המון, סגרנו המון פינות, ובעיקר התרגשנו לקראת כל כך הרבה דברים. אני כבר לא זוכרת עד הסוף מרוב האופוריה, אבל דיברנו המון על העתיד, אני חושבת שמיניות נכנסה לזה? ורציתי גם לקנות לה מתנה אחרי שהיא קנתה לי כמה. אני חושבת שגם באותו זמן פלוס מינוס מטרופולין הכריזו על הופעות חדשות אחרי שנים של חוסר פעילות, אז הזמנתי לשתינו כרטיסים בבארבי.

אני חושבת שזה היה ביום הזה שהיא פתאום שמה לב שעל כרטיסי החבר שלי רשום את השם המת שלי. היא שאלה אותי מתי אני הולכת לשנות את זה כבר. אמרתי לה בהתחלה שזה צריך לבוא כל יום ביומו, אבל הבנתי שמשהו התחיל לבעור, וכמה ימים אחרי זה באמת קבעתי כבר תור למשרד הפנים לשנות שם.

אחרי זה היא הזמינה כמה אנשים מהמפגש, את זאת שהיא יוצאת איתה (שמסתבר שאני מכירה אותה מלפני, היסטוריה וכו') וישבנו קצת בחוף הים. לקחנו קצת בירות, שתייה, היא הזמינה גם חברה מאוד טובה שלה לשבת איתנו, ויצא לנו לדבר קצת. היא יחסית מותק, אבל עם בטן מלאה על כל הקהילה ואשתו פלוס מינוס.

אחרי זה יצאנו לביסי, הראשון מאז הסגרים בתכל'ס. היה נחמד? כאילו הרגשתי בעיקר שרציתי את תשומת הלב שלה, ונראה לי שהשגתי, היא החמיאה לי מאוד על הריקוד ואיך שאנחנו מסונכרנות. חברים גם היו שם, אבל אני, כמו אידיוטית עם קראש של החיים, מסתכלת רק עליה.

בסוף הלכנו לדירה של מישהי שהכרנו באותו לילה. היא הלכה לישון כפיות עם ההיא שיוצאת איתה. אני כמובן בוכה חצי לילה אבל יהיה בסדר, אני סתם מלודרמטית.

בסוף ההיא נסעה חזרה הביתה, ואנחנו המשכנו כולם לאכול באנסטסיה - או יותר נכון לקחת משם טייק אווי ולאכול בסנטר. ברגע הזה היא נתנה לי להתחבק איתה וזה הרגיש מאוד ממלא. היא אמרה לי שהעננים מזכירים לה אותי, וכמה שאני יפה. בגלל ששכחתי את המתנה בבית, כבר קניתי משהו כדי שאני אוכל לתת לה באותו יום בלילה, כי איך שאנחנו חוזרות הביתה, אנחנו אמורות לחזור לתל אביב, למסיבה מסוג שונה - מסוג של רוק אינדי. היא לא רקדה חצי מהמסיבה, אבל בחצי שהיא רקדה, ראיתי כמה היא נהנית. היא עברה כל כך הרבה באותו יום, אבל איכשהו מצאה זמן גם להסתכל עליי, על איך שאני רוקדת, על הצורה שבה אני נהנית. ראיתי אותה מחייכת בחצי חיוך, חיוך כזה עם פאסון.

איך שחיכינו למונית שתוריד אותה איפה שיש מוניות שירות (שבסוף גילינו שאין איכשהו), כבר נתתי לה את מה שהיא שכחה אצלי לפני, עם מתנה נוספת - ששכחתי לתת לה בהתחלה, ואז מתנה נוספת שרציתי לתת לה. היא התרגשה ממש. התחבקנו, וחשבנו שזה אחד מהרגעים הקסומים ביותר.

שכחתי להגיד את זה, אבל בשבוע שעבר היה לנו רגע כשנסענו לבית של חבר משותף, שהסתכלנו שתינו על הירח והתחבקנו. חשבתי על זה שאני לא רוצה שהרגע הזה ייגמר אף פעם. שיתפתי אותה בזה. וגם הפעם חשבתי את אותו הדבר, והתחבקנו שוב.

אחרי זה היינו צריכות לחזור טיפה לשגרה. יצא לנו להיפגש כמה פעמים, התחברנו מאז יותר.

אבל אז הלכנו למסיבה באיזה יום שישי, הזמנתי גם חברה טובה מהעבר שהבטחתי לה שיחה על דברים שקרו בזמן שלא היינו הכי בקשר.

היה גם איזה רגע באחד הלילות שיצאנו באותו שבוע של פסח, שהרגשתי מאוד דיספורית בגללו. אז רגע לפני שנפרדנו, שיתפתי אותה במה שקרה, ושיתפתי אותה בצורה שמישהו אחר טיפל בזה אחרי זה, וזה היה סוג של ייעוץ כזה

היא לקחה את זה בתור כישלון, עזבה בסערה לקראת הטרמפ שלקח אותה הביתה.

הלכתי לישון אצל אותה חברה שהזמנתי, בזמן שאני מתחננת לסליחה. שוב, אין מענה מהצד השני. אני לא יודעת איך לאכול את זה, והולכת לישון מכורבלת עם אותה חברה.

יום למחרת, אחר הצהריים, היא סוף סוף ענתה. ודיברנו. והייתי צריכה לשכנע אותה שהיא לא טרנספובית, ועל הרגשות שלה בכל הסיטואציה הזאת. בסוף סיכמנו על כל מיני כללים, וששוב הייתי צריכה להזמין אותה לאוכל.

אוקיי, בינתיים הייתי בישיבה של פעילים לקראת בחירות.

אני זוכרת שיומיים אחרי זה יצא לנו לריב שוב. אני כבר לא זוכרת על מה, ואני לא זוכרת איך, אני רק זוכרת ששוב ניסיתי להתנצל המון, ושוב לא ידעתי איך לאכול את זה כמו שצריך.

בערב יום הזיכרון נפגשנו שוב, והפעם לא באתי בידיים ריקות, באתי עם דברים שהיה לה ב-Wishlist כבר תקופה. היא מאוד נדהמה וזה הרגיש ששוב אנחנו במסלול טוב. נפגשנו אחר כך שוב, יום למחרת בבית עלמין בחולון בשביל לבקר חבר שלה שנהרג, ועוד יום אחרי זה בבילוי ביום עצמאות, לצערה אחרי שאיבדה את הארנק שלה בפעם ה-300. נתתי לה הפתעה כדי שיהיה לה קצת ראש שקט. היא שמחה מזה שוב.

אז כן, זה היה נחמד ממש. הסופ"ש עצמו, הפעם, היה לעצמי. אחרי תקופה שסבבה אותה המון.

אחר כך אני זוכרת שהיא רמזה שהיא חטפה קראש, מכל הסימנים חשבתי שזה עליי. בסוף זה היה על מישהו אחר, האמת בחור ממש נחמד. אבל הוא הבין כבר שאני מאוהבת בה על התחת, ועצם זה שהיא הזמינה אותי לאותו יום בבר כשהיא באה גם עם דייט איתה היה קצת.. דפוק? במיוחד כשהיא ידעה מה אני מרגישה? אבל בסדר, שיהיה.

בסוף נשארנו רק אנחנו. החברות המשותפות שלנו הלכו הביתה, כל אחת למקומה. אני ליוויתי את הדייט שלה.

הוא שאל אותי שאלה.

"מתי את תספרי לה את זה?", הוא שאל.

אמרתי לו שאני לא יודעת. "יותר ממה שאני מפחדת מה'לא', אני מפחדת מלאבד את הקשר הזה. היא חשובה לי מדי."

"אני חושב שאת יותר מדי חשובה לה מכדי שתנתקו קשר", הוא ענה, רגע לפני שעלה לאוטובוס.

טוב תכל'ס דיברתי איתו קצת על להקות אהובות, הסברתי לו דברים שאני מאוד אוהבת ומתלהבת מהם. בסוף האוטובוס הגיע, הוא עלה, ואני חזרתי איתה לבר ההוא.

זה היה גם ממש יום לפני שהיינו אמורות ללכת ביחד למשרד הפנים, כי רציתי שהיא תהיה איתי כשאחליף את השם שלי. כבר באתי מוכנה, עם התשלום, עם הדפים, עם הכל. אבל רגע, אני אתמקד על היום לפני.

ברור שלהיות באותו המקום שהיא הזמינה אליו דייט שלה, לראות איך היא ממקדת את היחס אליו, בתור מישהי שהיה לה קראש מאוד כבד - זה היה כבד ממש. אז רציתי גם לשיר. הרגשתי שהיא הייתה יותר במוד מרצון לשיר.

אני אגיד משהו לפני, היא וידאה לפני כן בכל אינטראקציה (וגם אחרי, האמת) על הסכמה נלהבת. ואני התלהבתי מכל פעם שהיא התקרבה יותר. הפעם משהו הרגיש לי אוף, כי היא לא הקשיבה לי בכלל. הזמנו אוכל, בינתיים הייתי עסוקה בלבכות ולשיר. לא נראה שהיא חשבה על זה יותר מדי, היא בעיקר חשבה על זה שאני צריכה לשבת עליה, ושבאמצע הרחוב הריק נעשה את זה יבש.

הו וול.

אני לא הכי מתלוננת, כי נהניתי מזה? כי זה כן היה מאוד מהנה, אבל זה השאיר טעם מאוד מוזר. זה השאיר טעם מגעיל אחריו, למרות שכן הרגשתי בנוח ברוב הזמן, וכן הרגשתי שרציתי את זה. אבל כאילו... לא יודעת כבר.

בכל מקרה, אין זמן. למחרת הוצאתי תעודת זהות חדשה.

האמת? היה ממש סבבה, ובקרוב נשלים שבוע שלם בלי לריב! יאי!

אבל פאק, היא עלתה בסוף על זה שיש לי קראש. אסור לי להגיד אבל שזאת היא כי... חחח.... זוכרים מה קרה פעם קודמת?

מצד אחד אני רוצה שהיא תעלה על זה. שהיא תבין כבר שזה קבוע, ומה קורה ואיך קורה. אבל מצד שני, לא הייתי מוכנה להשלכות של זה בכלל. בכלל בכלל.

אז מה בסוף קרה?

לא הרבה... בסוף הלכנו פעם ראשונה למסיבת לסביות שהיינו חמות עליה כבר תקופה, וחטפתי ג'ננה מזה שהיא לא עלתה על זה. רקדנו קצת, היה נחמד, אבל אז היא נתקעה בלי דרך לחזור הביתה.

הפעם זה קרה. הפעם היא חזרה אליי הביתה. הכנו בבית מצעים, אני סידרתי ממש את המיטה, והיא ישנה. ואני ישנתי גם.

היה לנו כיף, ומדהים, והקמתי אותה לארוחת בוקר שניסיתי לסדר כי בקושי הצלחתי לישון מהתרגשות.

בסוף יצאנו מהר, והיא הודתה לי על הלילה היפה הזה. ואני הודיתי לה על הכל גם.

שבוע אחרי זה אני חושבת שקרו דברים. היה יום הולדת, הוא לא הלך טוב, כי אנשים קלטו שהקנאה שלי נהייתה חזקה מדי. יום אחרי המסיבה ההיא, היא החליטה שהיא צריכה לדבר איתי על משהו. היה מלחיץ, וכמעט הייתי צריכה להתוודות. אבל בסוף זה לא קרה, ובעיקר מה שקרה זה לנסות לעבוד על הקנאה.

אבל לא נורא כי אחרי זה הלכנו לשבור דברים והיה מגניב. אה וכן... גם אחרי זה הייתה ארוחת יום הולדת מסכמת משפחתית. חגגנו לאבא יום הולדת מאוחר, וזה היה אמור להיות גם הארוחה ליום הולדת של אמא ושלי. והיא ישבה איתנו.

אחרי זה הלכנו לעוד מסיבה, והיא שוב ישנה אצלי.

למחרת? למחרת עשיתי משהו מאוד משוגע, אבל חשבתי שזה יסכם הרבה דברים. אבל זה כבר סיפור אחר, כי שם יתחיל הצעד השלישי.

והיום ברטרוספקטיבה, אני מבקרת מחדש בימים הראשון של הבלוג... הזה. תכל'ס.

קודם כל, הקדמה. הייתי פעם בבלוגר. לא ה"בלוגר" העברי, אני מתכוונת לפלטרפורמה של גוגל. היא ממש הייתה קלה לתפעול, ובאופן כללי רוב הבלוגים שהתנהלו שם היו של בייסיקלי ילדים כמוני - היו עוד כמה מהכיתה שלי בזמנו בחטיבה שהתלהבו מזה שפתחתי בלוג, חלקם פתחו לפני וחלקם החליטו לפתוח תוך כדי השנה כשהם קראו על איזה שטויות אני כותבת.