בדרך אל האושר

אני מוצאת שבכל תקופה מסויימת אני מפסיקה לכתוב כאן.

למען הסר ספק אני לא מפסיקה לחלוטין לכתוב, אלא אני שופכת את המחשבות שלי אל תוך קבצים נעולים בתוך תקיות נעולות במחשב שלי. כאלה שלא מחוברים לשום רשת אלחוטית שתאפשר איזשהו מגע עם העולם. אולי זה מתוך מבוכה או אולי מתוך פחד, שבסופו של דבר מישהו כבר יעלה על המקום המזויין הזה שאני מטפחת במשך כל כך הרבה שנים. 

חצי מהפוסטים נמצאים בטיוטות כי אני מתביישת במה שאני עושה וחצי צונזרו לחלוטין בגלל עצבים. לפעמים אני מנסה לקרוא כאן פוסטים ומרוב שהם מלאים בשכבות הסוואה אפילו אני מתקשה להזכר על מה כתבתי, מה באמת הרגשתי או מה לעזאזל פאקינג קרה. הכל עטוף בערימות של שקרים ומזימות שרק מנסות להעלים את האמת כדי שאם, והיה, ובמקרה, איזה חברה שלי תעבור בידיוק על הבלוג הנטוש שלי, שלא יקרה מצב בעולם שהיא תזהה שזאת אני.

מכאן אנחנו למדים כמה דברים:

ראשית, אני פחדנית.

שנית, אני שקרנית.

שלישית, אין בי טיפת אמונה- לא בעצמי, לא בעולם הבלוגים, ובלא בחברות שלי.

וכאן תמו המסקנות להיום.

שבוע טוב? (: