שלום לכל ישראבלוג. אני לא חדשה כאן, ישלי בלוג פעיל כרגע איפשהו בין כל הבלגן שמתרחש כאן באתר.
בבלוג המקורי שלי, אני כותבת. סיפורים קצרים ובעלי משמעות. אך ומאחר ואני נותנת לעצמי ביקורות קשות מאוד, הכתיבה שלי לא תמיד זוכה לפרסום באותו הבלוג. אני מפרסמת רק ה"יצירות" שאני באמת גאה בהן, וכאלה אני לא יוצרת הרבה. אבל, עם זאת, יש לי הרבה מה להגיד. על החיים, על משפחה, על לימודים, על חברים, ועל עצמי.
כמו מרבית הבלוגים באתר, אני נשמעת כמו נערה אבודה שרק מחפשת איפה לפתוח את הלב. אבל זאת לא המטרה שלי. אני לא פותחת את הלב (אחד החסרונות/יתרונות שבי). אני ספר סגור, אותי קשה לקרוא. אנשים חושבים שאני ספר פתוח, אבל הם פשוט קוראים את המובן מאליו. אצלי יש הרבה בין השורות, אבל הכתב כלכך קטן ועמוס, שקשה לקרוא. לכן, אנשים מוותרים מהר על הקריאה, ועובדים על עצמם שמה שאני מראה להם, זה כל מה שיש. וזה לא נכון, ואני מעדיפה שזה ישאר ככה. ספר סגור-פתוח.
בכל אופן, אני מתעניינת בפסיכולוגיה. לא זאת שכותבים עלייה אלפי ספרים. זאת שלכל אחד מאיתנו יש איפשהו במוח. כל אחד מאיתנו מנתח, בודק, חוקר. אני מתעמקת בעניין. אנשים שופכים מולי את הלב במהרה, אומרים לי שאני נראת כמו מישהי שאפשר לבטוח בה. מצחיק, אני לא רואה את זה. אבל אני שמחה שאחרים רואים. אני יושבת ומקשיבה. לפעמים אני מקשיבה, לא כי אני רוצה לעזור לאותו אדם באמת, אלא כי הוא מעניין אותי. הוא מסקרן אותי, ואני רוצה לנתח את המילים שיוצאת מפיו. בשתי שניות אני יכולה לקלף את הקליפות של כל אדם ולהגיע לגרעין, אני רואה בזה כישרון. אני רואה דרך אנשים, וזה תחביב. אני יודעת מה עושה להם טוב, מה עושה להם רע. אני יודעת איך לפתור הכל, אבל אני יושבת בשקט.
אז את הבלוג הזה פתחתי כדי לחלוק עם כולם מה אני רואה, ומה אני חושבת. אני מאוד מקווה שלא לשווא אני אשב ואכתוב שעות על גבי שעות.
שבוע טוב שיהיה לכולם,
ותאמינו לי, אני נחמדה, אני רק נשמעת תוקפנית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
