כמה שקשה לי להגיד את המילה הזו.
הציטוט האופייני לי הוא "אני לא אומרת סליחה אם אני לא באמת מתכוונת לזה."
אני שונאת את המילה הזו.
כל כך הרבה צביעות עומדת מאחוריה, ואינטרסים.
אבל יש רגעים בחיים שלי שהייתי הורגת בשביל לשמוע את המילה הזו.
יש אנשים שהייתי הורגת בגלל שאני שומעת מהם את המילה הזו.
כי אני יודעת שהם לא מתכוונים אליה.
נכון, כמו כל בן אדם יצא לי להגיד סליחה בצביעות. כי אני בן אדם,
וכמו כל בן אדם אני גם אינטרסנטית.
אבל זה ממש מייגע לפעמים, הקושי הזה להתנצל.
כי פאק, עשיתי טעות.
יש סליחות שאני לא אומרת בלב שלם, אולי זה בגלל אגו או משהו.
אני שונאת לעשות טעויות. אני בוחנת את עצמי באופן פרפקטציוניסי,
אני שונאת להתחרט על דברים, ואני מתחרטת המון. ה-מ-ו-ן.
לא על המעשה, לרוב על האופן בו עשיתי אותו או על ההשלכות.
וזה הוא טבע האדם.
בקיצור, אחרי המון זמן אמרתי לסבתא סליחה.
סבתא שלי הייתה בן אדם מאוד קרוב אליי בעבר, ובגלל שההורים שלי בהליכים
של גירושים לא ברורים אני וסבתא רבנו. לא יודעת איך זה הגיע למצב הזה.
אבל לקחתי את הצד הבוגר והתנצלתי.
נכון שסבתא לא תמיד צודקת, וסבתא לא רואה מעבר לבן שלה,
אבל היא אמא, והיא סבתא שלי. ואני אוהבת אותה ואת האוכל שלה.
והתגעגעתי.
ואני שמחה בלב שלם, משהו שהוא באמת לא קשור לפוסט,
שהתגברתי על הדיקהאד שבמשך שלוש שנים שהבלוג הזה מתנהל עליו.
אני שמחה שרבנו ושמחה שהוצאתי מה שיש לי על הלב.
כן, אז אני צריכה את השכבת מגן הזאת סביבי שהיא גבר.
וזה ממש מצחיק כי אני בסך הכל בת 15 ובקושי בקעתי מהביצה,
אבל אחרי שהמון זמן אני הולכת לפסיכולוג הבנתי את זה, שאני בעצם מחפשת הגנה.
זה די עצוב שהפסיכולוגית תמיד אומרת שאני לוקחת יותר מידיי על עצמי,
ומתמודדת עם הבעיות שלי לבד ומגנה על עצמי ומחזקת את עצמי,
ושיצרתי לעצמי שכבות מגן בראש שלי.
זה מבאס, כי לכולם דווקא כן יש מי שיחזק אותם חוץ מהם עצמם.
אבל האמת, שאני מעדיפה שזה יישאר כך.
לפחות עד שביום מן הימים יבוא מישהו שיהיה חזק מספיק כדי להגן גם עליי.
וכמובן שבלי לחץ,
אלוהים ישמור אני בת 15. למה אני חושבת בכלל על הדברים האלו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
LittleBlackAngell