שום דבר לא בטוח ופשוט

אני מנסה לספר לעצמי את הסיפור שלי ..

נערה נורמטיבית שגדלה למציאות חשוכה ועוד מילים כלליות שמבריחות אותי מהסיפור הספציפי . התקיפה . האונס 

אפילו קשה לי לרשום את המילה הזאת שלא נדבר על להגיד אותה או להתמודד .

קשה לי אני מתפרקת לאט לאט , לאט אבל ביסודיות ..

אני מפחדת שלא ישאר ממני כלום בסוף שאשקע בעבר ולא אצא ממנו לעולם . 

כי אני רוצה להתקדם ולעשות דברים בחיים , אני רוצה יום אחד , רק יום אחד לקום עם חיוך ולדעת שאני מוגנת מעצמי ולצאת מהבית בבטחה.

הסיפור שלי רודף אותי בכל מקום ובכל זמן בחיים שלי . בלימודים יש רגעים שאני מתנתקת מכולם ומתכנסת בתוך עצמי , עם חברים ומשפחה יש את הדקות שאני מקדישה לעצמי שאני מסתכלת על כולם (ובעיקר על עצמי) מהצד ובא לי להקיא , בא לי להקיא בפני כולם את הסיפור שלי .

אף אחד לא יודע אף אחד לא יעלה בדעתו . יש לנו את הסטיגמה של 'המשפחה המושלמת' , אבא עובד אמא דואגת אח קטן וחמוד ונערה נורמטיבית ומוצלחת. הכל נראה כל כך מושלם כלפי חוץ , באירועים משפחתיים , בחגים (עוד מעט שבועות , פאק . ) בהכל . 

אבל .. מה שקורה מתחת לפני השטח , רק אנחנו יודעים , צעקות , העלבות , השפלות , מכות - פיזיות ונפשיות . 

ורק שאלוהים יעזור לי

אני קמה בבוקר , מלחמות . אני חוזרת מהלימודים בערב , מלחמות . אין רגע מנוחה , ואל תגידי לו בלילה . כי בלילה ..

בלילה זה כבר סיפור אחר , אני מתקלחת מבלי להסתכל על הגוף , אני פשוט לא מסוגלת . מורידה איפור בלי להסתכל במראה ונכנסת למיטה .. למקדש הפרטי שלי , המקום שבו אני יכולה לעצום עיניים ולשכוח מהכל . מצחיק מאוד , זה מה שחשבתי שיקרה . 

אני נכנסת למיטה , בוהה בתקרה מנסה לעצום עיניים בתקווה שהעייפות תגבור על המחשבות אך לשווא.

אני נזכרת בפנים שלהם , חשה את המגע שלהם , שומעת את הקול שלהם ומזדעזעת !!!

שמישהו יעיר אותי מהסיוט הזה , סיוט עם עיניים פקוחות . סיוט מדבר , סיוט חי.

בימים הראשונים היה יותר קשה , לקום עם צעקות ומלאת זיעה . מנסה לברוח וכרגיל , האלכוהול והסיגריות תפסו את מקומם . 

עכשיו .. עכשיו .. אני משחזרת את האונס מבלי לבקש . נזכרת בריח ובאנשים ולא מפסיקה להתנגד . רבה עם עצמי . 

וכל זה כשאני במיטה . מכוסה בשמיכה קרה והגוף שלי .. בוער . מסתכלת לתקרה , מנסה לעצום עיניים ולברוח לשינה ושוב , כישלון .

אני יודעת שאני כללית בכל הנושא של הטראומה . פעם איש פעם אנשים , פשוט קשה לי . קשה

וכל פעם זה מראות אחרים אבל התסריט הוא אותו תסריט , אני אחת והם רבים . הצילו . הצילו . 

זה נשמע מוזר ומשוגע אבל אני לא זוכרת הכל . יש לי חורים בזיכרון שאני לא מצליחה או לא יכולה או לא רוצה לשחזר .

חורים שחורים במוח . בזיכרון . בכאב . בי . חורים שחורים (תרתי משמע ) בי .