זאת רק אני כותבת סיפור

אני ממש ממש מצטערת שלקח לי עשור להעלות פרק...

כל הבגרויות וזה..

אני אעלה את הפרק הבא ממש בקרוב..

פרק 2

האיש ירד מהבמה, העמידו אותנו בטור והצעידו אותנו אל תוך האחוזה הנשיאותית.

כל אחד קיבל חדר ושלוש דקות להיפרד. אמא נכנסה ראשונה. היה לה מבט אטום כמו שזה שכיכב על פניה כשאבא מת. היא ניסתה לחייך וחיבקה אותי.

"את תהי בסדר. את חזקה. את תהי בסדר." היא מלמלה בבכי. היא שחקקה אותי מהחיבוק והביטה בעיני. היא שיקרה. אני טרף קל והיא ידעת את זה.

את הדקה הבאה העברתי בלספר לה כמה אני אוהבת אותה, כמה אני מודה לה וכמה היא חייבת להמשיך בחייה למרות שאני ואבא לא איתה. שהיא צריכה להמשיך בשביל פרפל. ובשביל להראות להם שלמרות הכל, למרות שהפסדנו במלחמה, אותנו לא ישברו.

פרפל נכנסה, היא הביטה בי ובאמא ופשוט התחילה לבכות. אמא נשקה אותי על הלחי ויצאה ופרפל רצה לחבק אותי. ניתקתי אותה וחייכתי. מזל שהיא לא בגיל המתאים למשחקים. היא הייתה כ"כ קטנה מתחת לים השיער הסגול הגלי שחיבק אותה עד לברכיים. אמא שלה עשתה לה ניתוח בגיל שנתיים.. שנתה לה את הפיגמנט בשיער כדי שיתאים לשם. אמא שלה הייתה קצת משוגעת.

הסטתי את השיער שלה מאחורי אוזנה הימנית וחשפתי צלקת שאני יודעת שנמשכת על בטנה. כוויות מהמלכודת שהוצבה מול האחוזה הנשיאותית.

פרפל גרה אצלנו מאז שהוריה הוצאו להורג. הם ועוד שניים עבדו עם אבא ובנו את הזירות והמציאו מלכודות. הם, אבא ועוד 2 הוצאו להורג עם עוד כמה אנשים לראווה.

"המשחקים השנה הם חובת צפייה לקפיטול. אני לא מאמינה שאצטרך לצפות בך מתה."  התכופפתי על ברכי והיא כברה את ראשה בכתפי, לא מתייחסת למה שהיא אומרת.היא הביטה עלי פעם אחרונה, ליטפה את לחיי ורצה החוצה.

אפרודיטה באה אחרי. השיער המטולטל שלה אסוף ועיניה אדומות. היא חיבקה אותי. חייכה אלי חיוך קטן ומהוסס ויצאה.

 אמא חזרה שוב. "את תהי בסדר ילדה. באמת שכן." עכשיו היא נראתה יציבה יותר. בטוחה יותר. שבבת קטן של תקווה הופיע בי.

השומר דפק בדלת והציץ פנימה. "גברתי, הזמן תם. היפרדו לשלום." שבב התקווה שלי נעלם. הוא לא מאמין שאני אחזור, וכמוהו כולם.

"אני אוהבת אותך אמא."חיבקתי אותה. עכשיו דמעות התחילו לעלות בעיני. היא השעינה את סנטרה על ראשי. "אני אוהבת אותך קטנה. תמיד אהבתי אותך ותמיד אוהב." זה משפט כ"כ סופי. עכשיו יש לי מינוס תקווה. היא התנתקה מהחיבוק וברחה מהחדר.

היא תהיה בסדר. היא תראה את פרפל כל יום ותדע שהיא צריכה להיות שם.

העבירו את כולנו למיניבוס. ג'וי התיישב לידי ונישק אותי נשיקה קטנה, רופפת על הלחי. חום אפף אותי. הוא הושיט לי את ידו ושילבנו אצבעות.

הבטתי החוצה וראיתי את האחוזה מתרחקת, ואחרי כמה דקות גם את מתקן האמונים למשחקים נשאר מאחור. הבטתי סביבי וראיתי שאף אחד לא מבין מה קורה. חלק נראו אטומים, חלק מבולבלים כמוני וחלק נראו מבועתים לגמרי.

"אתם חושבים שהם פשוט יזרקו אותנו לזירה בלי אימון?" משהו בן 18 שראיתי באחד הנשפים אמר שאל בהסתייגות. כמעט בהלה. כל הילדים הקטנים התחילו לצעוק שיתנו להם לרדת. כאילו שזה יעזור.

"לא מטומטם! בטח הם הזיזו את המתקן או משו!" צעקתי עליו. לא מאמינה כמה חוסר טאקט יש לבנאדם.

האוטובוס נעצר מול תחנת הרכבת, והכניסו אותנו לחדר קטן יחסית עם כסאות מסודרים בחית המסתכלת על שולחן מורה קטן.

האיש שלא הכרתי אז מהבמה נעמד מולנו שוב והחזיק תיק משרדי. הוא הניח אותו על השולחן והתחיל לדבר.

"אני ג'יימי פלטם. אני הקברניט הראשי של המשחקים. אני במקור ממחוז 6." הוא הפסיק לדבר כאילו ציפה שמישהו יגיב.

"השנה לא תשלחו למתקן האימונים..." יפחה קטעה את דיבורו. "...אלא למחוזות."

דממה. אף אחד מאיתנו לא היה במחוזות. אף אחד לא רצה להגיע לשם.ראינו אותם בטלוויזיה. לא מזמין במיוחד.

"אוקיי...." הוא אמר כאילו מופתע מחוסר התגובה. "אתם תשלחו בזוגות. כל בת תגריל בן וכל בן יגריל מחוז." הוא פתח את התיק ושלף שני שקיקי קטיפה אחד כחול והשני אדום סגורים בחוט שחור.

"אתם נשלחים למחוזות כדי להתאמן. המדריך שלכם יהיה אחד המנצחים מהמחוז, והוא יהיה גם המלווה שלכם. תעזרו באנשים במחוזות. הם שם בשבילכם, זה למה אנחנו שולחים אתכם לשם.. הם ילמדו אתכם הישרדות והגנה, כי אין טובים מהם בזה. הם ילמדו אתכם אומניות לחימה בסיסיות.. דברים כאלה. אתם תהיו שם חודש. נצלו את זה עד תום." הוא שוב שתק. ושוב השתררה דממה. זה מתחיל לכאוב לי באוזניים כל השקט הזה. מן תחושה של בית קברות בלונפארק, האירוני הוא שרובנו מודעים שקברים זה אכן מה שיישאר מאיתנו עוד חודש-חודשיים.

"אני מצטער שנפלתם קורבן למשחקים, והשנה גם לא נחגוג את המשחקים. אנחנו באים להראות כיצד חשנו אנו במחוזות כשילדנו נשלחו לטווח, קורבן להנאה שלכם." דממה. כרגיל. גלגלתי עניים.

"אתם לא חושבים שזה חולני? להחזיר לנו ככה?" זו הייתה הנכדה של סנואו. הקול שלה היה ארסי. כולם הביטו בה כשג'יימי ענה לה.

"לא. אתם לא חשבתם שחולני לרצוח אותנו." היא נעצה בו מבט שאותי היה מפחיד, אבל הוא עמד שם בביטחון וניראה שליו עד שהיא נכנעה והסיטה את מבטה.

"כל בת תשלוף שם מהשק הכחול. כל בן ישלוף מספר מחוז מהשק שם של מחוז." אני עוד מעכלת את מה שהוא אמר, והוא כבר מתחיל להקריא שמות. אני חושבת שאף אחד לא מעכל מה שקורה עכשיו.

לאחר ההגרלה מצאתי עצמי עם ילד קטן שעונה לשם נפטון מרגרט, נשלחת למחוז 7. ציפיתי ליותר מאל הים. הוא היה פשוט שברירי. שום דרך אחרת לתאר אותו. ילד שאוסף עצמות דינוזאורים ופרפרים מתים. אולי פשוט תהרגו אותי ותחסכו ממני את המשחק? בבקשה?

ביוטי ואוושן (ילד שכיכב בנבחרת השחייה שלי, אבל זה לא פייר להשוות בינינו כי לו יש זימים) נשלחו ל-10. ג'וי ואיזה ילדה שנבחרה ונראתה מטומטמת נשלחו ל-3.

זוגות זוגות העלו אותנו לקרונות הרכבת, שבמפתיע הייתה צנועה ביפנים. הרהיטים הכבדים הוחלפו וקרונות השינה חולקו ל-3.

הדלת של קרון השינה נפתחה, ומשהי נכנסה גוררת אחריה שולחן קטן על גלגלים ועליו 3 כוסות שוקו חם.

היא הסתובבה וחייכה אלינו, והפה שלי נפער בתדהמה.

ג'והנה מייסון עומדת מולי. ג'והנה מייסון היא המלווה-מדריכה שלי. ג'והנה מייסון בכבודה ובעצמה.

השיער הקצוץ שלה התחלף בקרה קצרצר והיא נראתה קורנת. קורנת באמת. לא כמו בראיונות בקפיטול בעבר, פתאום הבנתי כמה לא רצתה להיות שם.

"אז. אוקיי. אני מלווה-מדריכה או משהו כזה. אני פה לעזור לכם לארגן אסטרטגיה ולהשיג נותני חסות. כי חבל לשלוח אתכם למות ברעב ובקור. חבל על המאמץ." המשפט האחרון היה ציני לגמרי. היא הרימה את ספל השוקו שלה ולגמה שלוק קטנטן.

"את." כנראה שהיא פונה אלי, אבל היא עוד הביטה במשקה מתערבל הכוס. "מי את ומה את יודעת לעשות?"

לקחתי נשימה ארוכה וניסיתי למכור את עצמי כמה שיותר. "לאבדיי ריבדר." היא הפנתה את מבטה אלי סופסוף. "אני בת 17 ואני מציירת ושוחה. ככה שיש לי מבנה גוף אזק יחסית. ליפני.." ליפני שסיימתי היא הסיטה את מבטה לנפטון.

"מה איתך?" היא שאלה, קצת יותר בנועם מששאלה אותי.

"נפטון מרגרט. 13. אני חנון מחשבים. לא משהו שיעזור לי בזירה.."

"אוקיי" היא לגמה את סוף השוקו שלה ונעמדה. "מחר בבוקר נדבר על מה יקרה. ועכשיו ברשותכם, אני זזה לישון כי גררו אותי מהמיטה בהתרעה של רגע."

היא נעלמה לקרון חדרי השינה ואני הרמתי את הספל שלי ושילבתי רגליים לישיבה מזרחית על הספה.

"אתה חושב שיש לנו סיכוי איתה?" שאלתי את נפטון בטון מהוסס.

הוא הרים את הספל שלו ונעמד. "לך אולי. אני עוד אמות בשעה הראשונה." והוא נעלם גם הוא. משאיר אותי לבד להתפלש הפחדים של עצמי.

גררתי כיסא והתיישבתי מול החלון עם הספל. רואה את העצים נעלמים בשנייה, יודעת שבקצה המסילה, האחד ממנו אני מתרחקת, הבית נמצא. וכך גם השלווה הנפשית.

השמש התחילה לשקוע. בטח שש עכשיו. לא היה שעון בקרון הזה. הנחתי את הספל על הרצפה וקמתי לחדר. פתחתי את הארון לגלות בו פיג'מה אחת מבד רך וסט בגדים נוסף ששייך לי. הם בטח ביקשו מאמא. מששתי את הבד השחור של השמלה שלי וחייכתי. הבית לא נשאר מאחור. הבית פה איתי.

החלפתי את הבגדים לפיג'מה ונשכבתי במיטה בגודל בינוני, מושכת מעלי את הפוך.

עצמתי עניים ועברתי לילה שלם נטול חלומות.

מקווה שנהנתם.

כמו שאמרתי קודם- פרק הבא בקרוב ^^