זאת רק אני כותבת סיפור

אוקיי

אני משתתפת בתחרות בבלוג הבא:http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=781898

והמשימה היא חלום. אז. הינה אחד החלומות ההזויים שחלמתי ליפני חצי שנה בערך.

תכנסו. תצביעו. תהנו D=

הדבר הראשון שאני זוכרת הוא שריחפתי איכשהו. הבטתי על האדמה היבשה והסדוקה. הייתי שלווה. כואבת, אבל חופשייה. ואז ראיתי את הצל שלי, הייתי ציפור.

שמעתי צהלת אושר והסתובבתי בבהלה. חנית גדולה חלפה תחתי ופילחה את ראשה של ממוטה עצומה. החיה המסכנה השמעה צליל נוראי ונתחה על האדמה היבשה בקול חבטה מצמרר.

נער רץ לכיוונה. הוא נעל סנדלי עור וחצאית, והוא נראה כחוש למדי תחת העור הכהה שניראה רפוי מידי תחת שרירים קטנים. התחלתי לחוג במעגלים סביבו וסביב הממוטה. תחושה רעה עברה בי. משהו מצמרר. נורא. דחף קשה לברוח, אבל לא הצלחתי להתרחק. כאילו למרות הכול משהו משך אותי להישאר כמו מגנט.

קול מבוגר, זקן אפילו, התחיל לגעור בילד. הילד התווכח עם זקן צנום שעמד על רגל אחת כשרגלו השנייה מונחת עליה כמו עמידה בבלט ונתמך במקל, וניראה שחצן וגאה.נחתי על קצה החנית, וברגע בו רגלי נגעו בה, הרגשתי כאילו אני יוצאת מגופי. ואז ראיתי מה אני. הייתי עורב. עורב גדול ושחור משחור.

בינתיים הנער השחצן והזקן, שכנראה היה רופא אליל או מנהיג שבט, המשיכו להתווכח. לא הבנתי את השפה. הבטתי מהצד בבלבול. רוחות חזקות החילו, יוצרות הוריקן קטן סביבנו. ראיתי שגופי מתקשה להחזיק בחנית, וניסיתי בכל כוחי לחזור אליו. ככול שניסיתי יותר, כך הרגשתי את עצמי ניטעת באדמה יותר. מסיבה כל שהיא, לא פחדתי.

הרוחות התחזקו עוד ועוד, והרגשתי מעורערת. ופתאום, הבנתי את השפה בה דיברו האנשים. הזקן צעק על הנער וטען שהוא מקולל, ושהוא מביא את החורבן על האנושות, את סוף העולם.

אש התחילה לצאת מהנקודה בה חדרה החנית את גולגולתה של הממוטה. מהנקודה בה זלג דמה. האש התנהגה מוזר. היא נשפכה כמו מים. בקעה כמו מעיין שחיכה שימצאו אותו. בהלה אחזה בי. האש ממשיכה להישפך החוצה, מתפצפצת ומתפשטת לכל עבר בגלים קטנים.

ראיתי את גופי עף בבהלה ונעלם. פחד השתלט עלי. דחף לחזור לגופי. התחלתי לרחף לעבר שום מקום. ראיתי את האש שורפת ומכחידה כל דבר תחתיי. מכלה בשניות כל מה שעמד בדרכה.

הדבר הבא היה מטושטש, וכמו בסרט בהילוך מהיר, כמו שמראים את השפעת פגיעת מטאור בכדור הארץ, בשנייה האש כיסתה הכול ואני הייתי בצידו האחר של העולם.

שלושה איים הופיעו לפני בשורה. ריחפתי לעבר הקרוב ביותר, שמחה לראות משהו באמצע הים האדום והרותח.

הרגשתי אותי נוגעת באדמה בקצות אצבעותיי, ואל תשאלו אותי אך זה הגיוני בהנחה שאני רוח, ועצמתי את עניין בהנאה.

כשפקחתי שוב את עיניי עמדתי במרכז של מעגל עצום של אנשים. כולם היו כהי עור, אבל בניגוד לנער ולזקן- הם נראו בריאים וחזקים. משפטים קטועים, זועמים, מילאו את מוחי. הקהל ניראה עצבני ואלים, וניסיתי לחסום את מוחי. אישה מלאה נעמדה מלפניי.

"לדעתי אסור להשאיר אותה פה. אבל נערוך הצבעה." הקול שלה נשמע חלול מעבר למחסום שהצבתי בפני הקהל. ידעתי שהם מדברים עלי, אבל קיוויתי בכל ליבי שהם לא.

"מי נגד?" רוב מוחלט הצביע. אישה זקנה פרצה מההמון וצעדה במהירות והחלטיות לכיווני. נרתעתי אחורה וראיתי לראשונה את ידי. הן היו חיוורות מידי. הסתכלתי עליהן הבלם, והיא ניצלה את הרגע ותפשה בידי. שחררתי את המחסום שהצבתי בראשי. ההמון נרגע, שמעתי את הלחישות הקטנות ביניהם בבירור.

"היא אכלה סנאי כשמצאתי אותה! והיא נתנה לי את הגופה אחרי שסיימה. תסתכלו עליה. היא נראת כמו ילדה בת חמש שתקועה בגוף של נערה. היא בלתי מזיקה!" הופתעתי שהיא בעדי, אבל לא הבנתי למה היא התכוונה. אכלתי סנאי?

"אם תיקחי את הערפד איתך- היא שלך! תהני!" האישה המבוגרת הרפתה מידי, אני לא בטוחה אם בשמחה או מפחד. האישה המלאה הביטה בה בתוכחה. "היא תשתה אותך ואז נהרוג אותה!" הקהל הגיב בקריאות שמחה.

האישה הזקנה חזרה לאחוז בידי ומשכה אותי אחריה. הקהל פינה לנו מקום לעבור והיא הובילה אותי במעלה צוק לעבר בית קטן.

הדבר הראשון שראיתי היה אותו, ואני אפילו לא זוכרת איך הוא נראה. ולא לדבר על איך קוראים לו. הוא ישב על הרצפה ושחק עם 2 ילדים קטנים. משהו זז בי. וכשהוא חייך ובא לקראתי הרגשתי שהלב שלי הולך לצאת מגופי.

אני זוכרת שהייתי שם הרבה זמן. עזרתי לצוד. למדו לאהוב אותי והוא היה איתי כמעט בכל רגע נתון. הזקנה שאספה אותי לא אהבה את זה. אף אחד לא אהב את זה. כשיצאנו יחד מהבית הביטו עלינו במבטים עוינים, אבל לו לא היה אכפת. אז גם לי לא היה.

אני זוכרת שנשארתי לבד בבית. הייתי רעבה. לא יצאתי לצוד ולא הביאו לי ציד כבר שבוע וחצי, והם לא רצו שאני אתקוף עדר ואהרוס את הכול כדי לתפוש אייל אחד כשהשבט צריך לפחות עשרה.

הלכתי במעגלים ברחבי הבית, יודעת שלצאת החוצה יהיה דבר מטומטם בערך כמו לשדך לעצמי את היד ואז לשפוך מלח על הפצע מרצון.

הדלת נפתחה בתנופה וראיתי שלושה גברים מרימים אותו וסוחבים אותו לעבר המיטה. הרגל שלו דיממה בטירוף. סימני השיניים שקרעו את הבשר היו ברורים והריח היה משכר. הבטתי עליו בחוסר אונים. רוצה לעזור. פחדתי שנפצע קשה מידי. פחדתי שימות, אבל פחדתי יותר להרוג אותו. עמדתי קפואה ליד הדלת כשהזקנה הגיע בריצה והתחילה ללטף את ראשו. התחלתי להתקרב גם, בהיסוס, אבל חבר שלו עצר אותי.

"שמרנו לך ת'אריה שתקף אותו. את רעבה. תאכלי ותחזרי."

והנהנתי הנהון קצר וחד ויצאתי החוצה. מנסה להרפות את גופי. הגוויה של האריה שכבה בחוץ, חורים קטנים מחיצים סביב בית החזה שלה ופיה מטונף בדם שלו. שתיתי מהאריה קצת. קצת מידי, אבל רציתי לחזור לחדר. רצתי פנימה והתיישבתי מצידו השני. אוחזת בידו. הזקנה הבטה עלי במבט מפוחד. ניסיתי לנחם אותה במבטי. הוא הריח טוב. הבטתי עליו, מנסה להתעלם והוא חייך אלי. נשקתי אותו. הטעות הגדולה בחיי. מפיו גלשתי לצוואר, ובלי שהרגשתי נגסתי בו. הוא השמיע אנקה. הדבר הבא אחרי זה היה ששני גברים גררו אותי החוצה. אני אפילו לא זוכרת אם נהנתי. אני רק זוכרת את הכאב שהוא הקרין. הגוף שלי רפה והרגשתי עייפה מתמיד.

העמידו אותי מול האישה המלאה שוב, זו שהנהיגה אותם. חסמתי את מוחי. אף אחד לא בא לעזרתי. הובילו אותי לעבר צוק גבוה שפנה לעבר האי האמצעי והורו לי לקפוץ. עצמתי עניים והתכוננתי למותי, ואז שמעתי צעקות מבעד למחסום שהצבתי. פקחתי את עיניי מנסה לזהות את הקול, ואז ראיתי אותם באי ממול. לראשונה שמתי לב שהוא היה ממש קרוב אלינו. ואז זיהיתי אותם. כל מכרי עמדו שם. חברים, בני דודים. כולם מי שהיה בטווח הגילאים שלי. והם קראו לי. כיוונתי את עצמי לקפיצה. מרגישה הקלה בכך שיש לי לאן ללכת. פספסתי. יכולתי לגעת באנשים שמולי. הייתי כ"כ קרובה ונפלתי לתהום. לאש.

זה שרף, אבל זה לא הרג אותי. זרקו אלי חבלים בתקווה שאתפוש אותם, אבל הם נשרפו באש. ניסיתי להאחז בדפנות החלקלקות של האי השני בעודי נסחפת הלאה לכיוון השלישי. והם הביטו עלי מלמעלה. בצער. קוראים לי להיאחז בכל דבר,חלקם רצים לכיווני. אבל חלפתי על פני האי. עכשיו קיוויתי שהאש תכלה גם אותי.

האי השלשי היה צחיח ושטוח. הגעתי לחוף ריק מאדם. הסתכלתי סביבי וראיתי שני בני אדם בצידו השני. רצתי לכיוונם ופתאום הרגשתי כבדה והתעלפתי.

כשפחתי את עיני הרעב שחשתי היה אנושי. הבטת על ידי וראיתי שאני בת אדם שוב. אושר אפף אותי.

שני האנשים הופיעו מעלי. הם היו הגרסאות הצנומות וכחושות של מוריי לשל"ח. הם חייכו ודיברו באדיבות, אבל משהו בהם שידר רוע.

דיברתי איתם. התחלתי ללכת עם המורה שלי על קו החוף. ואז קלטתי משהו מתחת למים. צבי שלם שכב שם.

"אם אין פה כלום חוץ מכם- מה אתם אוכלים?" שאלתי, חושדת  ומביטה בגוויות של אינסוף בלי חיים.

"תחשבי לבד..." היא אמרה, מורה עם הסכין שלה לעבר נקודה במים. התאמצתי לראות מעבר לגלים האדומים הרותחים, תוהה איך הם לא כילו את מה שתחתם, ואז ראיתי את הדבר ההזוי ביותר בחיי.

ראשו של ילד מהכיתה שלי בתחפושת ארנב. כזו כמו של ילדות בנות חמש. ורודה שמכסה את כל הגוף.