זאת רק אני כותבת סיפור

טוביק- יש לנו פרק לפרק יש זקן...

אני מרגישה שוב ושוב שאני מפרה הבטחות, אז אילצתי תצמי להיתנתק מספר מעולה ולהקליד את הפרק הבא. (אני קוראת את סאפיק של קתרין פישר ואני ממליצה בחום..)

אז.. תהנוD=

כשקמתי גיליתי שכבר צהריים. הסטתי את הוילון שמעל ראשי בעודי שוכבת ונתתי לקרני השמש החמימות ללטף את פני, שואבת כל רגע של שקט ליפני הימים הבאים. לבסוף התמתחתי והחלקתי לנעלי בית תואמות לפיג'מה שלבשתי, ויצאתי מנומנמת לקרון הסלון, בתקווה שיש משהו לאכול.

כשהתיישבתי על יד השולחן שעליו הוצבו כמה מגשי אוכל חצי ריקים וצלקת ריקה למעני, ג'והנה ישבה על אחת הכורסאות מכורבלת בשמיכה וקוראת ספר, ונפטון ישב על הספה מול המסך הגדול ושיחק במשחק מחשב כל שהוא.

מלאתי את הצלחת בפינקייקים וסירופ והצטרפתי אליו על הספה. הוא הגניב אלי מבט לא מתעניין במיוחד. אם הוא ימשיך ככה יעבור עלינו חודש עגום ביותר.

"יש לך שלט גם בשבילי?" הוא הביט עלי בהלם קל, הרים גבה והקפיא את המסך.

"חבל, אני אקרע אותך." הוא אמר מגחך.

"אל תמעיט בערכי. אבא תמיד רצה בן." חייכתי חזרה, מתגרה. קלטתי את ג'והנה סוגרת את הספר ומביטה עלינו בשעשוע.

"נראה אותך!" הוא קרא והלך להוציא עוד שלט אלחוטי לפלייסטיישן מהשידה הקטנה תחת המסך.

"גם אני רוצה!" ג'והנה קפצה אל הספה לידנו בחיוך והושיטה את ידה לנפטון שחזר עם עוד שני שלטים. השלטים האלו היו ישנים מאוד ביחס לאלו שהיו אצלי בבית, אבל כמה כבר זה יכול להיות שונה?

העברנו ככה את רוב הזמן. נמנענו מלדבר על דברים עמוקים יותר מ'למי הייתה המכונית הכי מהירה' או 'המתאגרף של מי חזק יותר'.

בערך בסביבות ארבע ג'והנה אמרה שכדאי שנתחיל להתארגן, ושעוד שעתיים נגיע למחוז. היא נאנחה קלות ואמרה שהיא נכנסת למקלחת קצרה וחוזרת.

"אולי זה לא יהיה כ"כ נורא. אולי הכל ירגיש ככה." נפטון הביט עלי בתקווה.

"אני מקווה שכן. אני לא רוצה לחשוב מה יהיה אם לא.." חייכתי אליו וקמתי לחדרי.

שלפתי את הבגדים מהארון והנחתי אותם בעדינות על המיטה. דמעות עלו בעיני. אני לא חזקה מספיק למשחקים האלה. אני רוצה לאמא. אני לא רוצה לראות את הילד הקטן הזה מת. אני לא רוצה להילחם בו. או בג'וי. אני לא רוצה למות. נערתי את ראשי בעצבים. למה אני חייבת להרוס רגעים כ"כ טובים במחשבות האובדניות האלה?! אוח!

ג'והנה יצאה מהמקלחת, נשמעתי את נפטון מתקרב לחדר האמבטיה. הרמתי את הבגדים ורצתי לעברה. ליפני שהוא אפילו שם לב עברתי על פניו וצעקתי בילדותיות "אני קוווודם!!". הוא צחק ודפק על הדלת. צחקתי צחוק מרושע וקולני הוא צעק שיתנקם בי בחצי צחוק. גיחכתי ונכנסתי תחת זרם המים החמים.

הכל כבה לעשרים דקות של שלווה. לא חשבתי על כלום. זמזמתי לעצמי שירים עד שנפטון דפק על דלת המקלחת והזכיר לי שגם הוא שם. יצאתי מזרם המים בחוסר רצון ולבשתי את סט הבגדים שאמא הביא לי. ג'ינס פשוט וחולצה אדומה מכופתרת מקשמיר. יצאתי החוצה עם שיער עטוף במגבת ונשכבתי על המיטה.בהיתי בתקרה ונתתי למחשבותיי לנדוד זמן שניראה כמו רגע וג'והנה נכנסה פנימה במכנסי חאקי וחולצת טריקו לבנה וקראה לי לבוא. מסתבר ששכבתי שם לפחות חצי שעה כי מסתבר שהיינו חצי שעה מהמחוז.

נערתי את שיערי שהיה כמעט יבש וסירקתי אותו בקפידה. לבשתי ז'קט שחור מחויט שאמא שלחה לי והבטתי על עצמי במראה. אין לי שום סממן. אני עוד ילדה שנעלמת בזירה. אספתי את שערי השחור והבטתי בעורי השחום. אני חושבת שמעולם לא הייתי חסרת סבלנות יותר מעכשיו. פיזרתי את שערי בעצבים ויצאתי לקרון הסלון. נפטון הביט בחלון בפליאה, לא מאמין למראה עיניו. חורשות שלמות עברו על פני הרכבת, שעכשיו שמתי לב שהייתה איטית מבדרך כלל. שקעתי בספה.

"אל תהיי שלילית. המחוזות יכולים להפתיע." ג'והנה הבהילה אותי. הסתובבתי אליה והיא עמדה מחוייכת.

"אני מובלת אל מותי." אמרתי במחאה על דבריה. בשקט. בחוסר רגש.

"אני גם חשבתי כך. והנה אני פה." היא ענתה והתיישבה גם. לא רציתי שהיא תנחם אותי. אני לא צריכה אותם. אני פשוט רוצה שזה יפסק. פתאום הבנתי כמה יקר הרגע שבו כולנו ישבנו וצחקנו יחד. זה לא יקרה עוד הרבה.

הסתכלתי על נפטון. הוא נראה עצוב יותר עכשיו. כאילו מבין באופן נסתר מה ג'והנה אמרה. היא איששה את טענתו. אני אחזור ולא הוא.

לרגע הופיע בי צורך לגונן עליו. מן רגש אמהי שכזה. הלכתי למטבחון הקטן ושלפתי גלידה מהמקפיא הקטן. גררתי כיסא לידו והושטתי לו כפית.

"אני אחזיר אותך." אמרתי בפשטות, גורפת גוש גלידה ענק מהצד של הוניל ומקרבת אליו את הקופסא, מזמינה אותו שוב לאכול ממנה.  הוא תקע את הכפית בצד של השוקולד ונעץ בי מבט שלא ידעתי לפרש.

ג'והנה הסתכלה עלינו בחוסר אמון והצלבנו מבטים. "אנחנו נחזיר אותך." אמרתי, וג'והנה הנהנה בחוסר רצון.

ישבנו שם עוד כמה דקות, שותקים, וכשהרכבת נעצרה ,לפני שהספקתי להבין מה קורה, נפטון כבר קיפץ בהתלהבות יתרה מול דלת הקרון.

"חייכי. האנשים שם בחוץ יממנו לך אוכל או גפרורים." ג'והנה אמרה ונעמדה לידי. היא תפשה בידי בחוזקה וקרבה את אוזני לשפתיה "את מודעת שהבאת על עצמך חורבן? הוא לא יגיע לשום מקום ואת תמותי לחינם."

"לא עכשיו!" לחשתי בחזרה חייכתי חיוך רחב שלא הרגיש אמיתי, נערתי אותה מידי ונעמדתי ליד נפטון. הדלתות נפתחו וירדנו לרציף, שהיה כמעט ריק חוץ מכמה אנשים סקרנים שבאו לראות את המיודעים האחרונים. השמש קפחה מעליו והרגשתי שאני מתחילה להזיע מתחת לחולצה הדקיקה שלי.ילדה קטנה בשמלה פשוטה רצה לעברנו, שיערה הבלונדיני אסוף בשתי קוקיות. היא חלפה על פנינו וקפצה אל ידיה של ג'והנה. היא חיבקה אותה ונכנסה בחזרה לקרון. כשיצאה הייתה בידה סופגנייה ועיניה של הילדה התרחבו. ג'והנה הגישה לה את הסופגניה והתכופפה לידה.

"אתם עוד תרוויחו משהו טוב מהדבר הזה. המחוזות השתפרו מאוד מאז המלחמה." היא נעמדה ותפשה בידה של הילדה.

"ליליאן- תכירי אלה נפטון ולאבדיי. הם חברים שלי. הם באו מהקפיטול." הילדה הקטנה נראתה כאילו היא מנסה להעלם מאחורי ג'והנה. היא מלמלה 'היי' קטן ורצה מהרציף.

"אמצתי אותה אחרי שהוריה נפלו. היא מתקנת אותי." ג'והנה חייכה והביטה עלינו. ארקת הפנים שלה הפכה חצי רצינית. "אוקיי. אנחנו חוטבי עצים. גרזנים זה אנחנו, אבל יש לנו אנשים מכל המחוזות, אז אל תתביישו לנסות נשק אחר. אל, אבל פשוט אל, תתעלמו מהישרדות. להילחם זה טוב ויפה אבל זה לא יביא לכם אוכל או הגנה מהקור. אנחנו נלמד אותכם לצוד, להסתוות ללקט את הפירות הנכונים..." היא המשיכה לדבר בעודנו הולכים ברחבי המחוז. היא דיברה על המשחקים ומידי פעם העירה הערות בקשר לבניינים עליהם חלפנו בדרך. חדר אוכל, ביתני שינה... לאט לאט המחשבות שלי התחילו לנדוד. המחוז ניראה כמו בית אחד גדול שכולם, בכוחות משותפים, מנסים להקים מחדש מההריסות. אנשים נופפו לנו בדרך, צחקו ודיברו זה עם זה בעודם עובדים. הופתעתי לטובה. הכל ניראה ירוק ופורח. קנאתי בהם. הקפיטול נראה זוועה. כבר שלושה חודשים אנחנו חיים בין החורבות ונראה ששם לאף אחד לא אכפת. פה הם הקימו הכל מחדש.

כניראה שבשלב מסויים נעמדתי ובהיתי, כי נער שניראה בן גילי תפש במרפק שלי וגגר אותי מהשביל.

"את פשוט עומדת לנו באמצע." הוא הצביע על טרקטור ענק שגרר אחריו גזעי עץ עצומים. אני חושבת שנראתי המומה למדי כי את המשך הדברים הוא אמר באיטיות. "זה יהיה בית.." הוא הנהן לעברי.

"אני מצטערת. ואני לא טיפשה." אמרתי וחיפשתי בעיני את ג'והנה. היא עמדה כמה בניינים לפני מדברת עם נפטון ושולחת אלי מבטים.

"את ילדת הקפיטול. ריק" הוא הושיט לי יד.

חייכתי ולחצתי אותה. "לאבדיי"

הוא חייך. "עד הפעם הבאה..." הוא רף וקפץ על הטרקטור הנוסע.

רצתי קדימה והצטרפתי לנפטון וג'והנה.

"אחרי חזרתה של הבת האובדת- נמשיך בסיור" היא גיחכה, הרכנתי את ראשי מעט והמשכנו ללכת.

אולי היא צודקת. אולי אחרי הכל משהו טוב יקרה.

מקווה שנהנתם..

ומקווה ממש שתשאירו תגובה^^

           XOXO ג'ורדי