אני לא יכולה יותר, אני כל כך מבולבלת שבא לי לבכות
אני לא חושבת שיש מישהו שמכיר אותי בחיים האלה, אני כן חושבת שיש אנשים שמכירים איך שאני איתם
אני לא מכירה את עצמי, אני לא יודעת מה קורה איתי.
לפעמים בא לי להתרסק לרצפה ולבכות כל כך, במיוחד אחרי סטירה כזאת
אבל אז אני נזכרת בשורה מתוך הסרט ונדטה שהדמות יוצאת אחרי עינויים קשים ואומרת "i cant feel anything any more"
פעם ראשונה שהצלחתי להזדהות עם משהו
והקירות שלי שבניתי נהיים יותר גבוהים
הדחייה של אמא אבא ואחותי, כל אחת בדרכו שלו לא יוצאת לי מהראש.
הם כולם היו אומללים ואני לא, הם כולם שנאו אותי על זה והעריצו אותי.
תמיד ניסו להוריד אותי, אבל זה אף פעם לא היה בכוונה, אני לא מצליחה לשכוח
שאהבות הראשונות שלי בחיים דחו אותי ככה
לפעמים זה ברור למה אני כל כך דפוקה
אחר כך זה מובן לגמרי שאני מבולבלת, שאני לא יודעת אם אני אוהבת באמת
אני כל כך מוכנה לדחייה, שאין לי כבר כוח לזה יותר.
אני לא חושבת שיום אחד אני יהיה מוכנה לדבר על הכל, כל מה שבאמת עבר אלי מהתחלה עד הסוף
אולי אני אצליח גם לספר את זה בלי חיוך
להבין שהחיים לא תמיד כאלה נפלאים.
הפסיכולוגית לא הבינה למה אני מחייכת שאני מספרת לה את כל זה.
והמצחיק שזה היה חיוך אמיתי
אולי זה בגלל שאני מתעקשת על זה שהחיים כן טובים אלי, למרות העבר הלא קל שלי.
ואולי בגלל שזה פשוט השגרה שלי, ככה גדלתי זה מה שיש.
אולי זה בגלל שאני כל כך אוהבת לחיות ועדיין אני לא מוכנה לוותר על זה
זה לא שאני חסרת רגשות יש בי את כל הרגשות חוץ מאהבה, אני לא חושבת שאני אוכל להתאהב במישהו
כי עשיתי לעצמי שטיפת מוח מגיל 5
והבהרתי לעצמי שאני לא צריכה אף אחד חוץ מעצמי
ושאסור לבכות. כי אני לא מרחמת על עצמי ועל אף אחד.
זה מה שיש, לא עצוב לא שמח.
אני מקווה שזה לא יכנס לטיוטה, כי זה הדבר האמיתי היחיד שלי בכל הבלוג הזה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: