אני הולכת לכתוב עכשיו מלא, את כל מה שיש לי בראש, אני כל הזמן מפחדת לכתוב הרבה, כי אני מפחדת ממה שיצא לי. אני מפחדת להראות את מי שאני באמת, ואני מפחדת להיות מי שאני לא באמת.
אני לא יודעת איך הגעתי למצב הזה, למצב שבו אני שוכבת על הרצפה בחדר ולא רוצה לקום, למצב שבו אני אוכלת 300 קלוריות ליום ומרגישה שמנה, למצב שבו אני עושה את מה שאני אוהבת ומרגישה כמו כישלון מוחלט.
אולי אני באמת כישלון מוחלט, כי לא הוכחתי עדיין שאני לא. בא לי להתחיל הכל מהתחלה. כי אני מרגישה שאני משקרת לעצמי כל יום שאני חיה, אני שקרנית ממש ממש טובה, הכחשה זה משהו שאני מוצלחת בו.
אני לא סותמת את הפה, ואני מדברת מלא שטויות, אני מדברת מלא שטויות בשביל שאני לא אצטרך לדבר באמת.
אני לא מוצאת שום מטרה לחיים האלה כי אין, אני מסרבת להאמין שאנחנו חיים רק בשביל "לאהוב". אני מסרבת להאמין באהבה. אני מסרבת להאמין שזה מביא למישהו אושר.
אני לא יודעת מה קורה לי, למה אני מדמיינת את עצמי לוקחת אקדח ודופקת כדור בראש, או למה אני שוקלת ברצינות מה יקרה לי אם אני אקח עוד קצת מהכדורים הלבנים. אני לא רוצה להיות ככה, אני לא רוצה להעביר את החיים שלי במחשבות כאלה!
כל מה שאני רוצה זה להיות מאושרת. אז איך לעזאזל נהיים מאושרים? אמרו לי שכשאני רוצה להיות מאושרת אני פשוט צריכה להיות מאושרת וזהו, לא צריך לעשות כלום. אבל איך אני יכולה להיות מאושרת, שדפקתי לעצמי כל מערכת יחסים שהייתה לי אי פעם עם כל בן אדם שהיה לידי. דפקתי את המשפחה שלי לגמרי, אני כאילו הקש ששבר את גב הגמל, אני מרגישה שאני מאמללת את החברות שלי בנוכחות שלי, בלי כוונה אפילו. ואני פשוט זבל של בן אדם, אני לא מסתירה את זה, אם אי פעם תחפשו את הבן אדם הכי מגעיל ורע בעולם, אני הכתובת.
תמיד ידעתי שאני בחורה שלא שווה הרבה, אבל איך שהוא כולם עדיין רצו להיות מסביבי, יש לי מין הילה כזאת שלמרות הכל אף אחד לא יצליח לקחת לי אותה, אני באמת כובשת, אני יכולה לכבוש כל בן אדם שאני רוצה.
יש אנשים כמוני שהאירועים שלהם בעבר אף פעם לא יתנו להם להיות מאושרים באמת.
אני כרגע מחפשת תשובה, ללמה אני חיה, למה דווקא לי זה מגיע, למה אני לא מאושרת, למה אני משמינה, למה אני צריכה לסבול את השגרה הזאת.
למה, זה מילה נוראית, כי לא תמיד יש לך תשובה.
אני פשוט חייבת לדעת מה היעד שלי. אני חייבת להתעורר. אני חייבת לעשות טוב לעצמי.
אני פשוט כל כך רגילה להתעללות הנפשית הזאת מכולם ומעצמי, לצערי הרבה הייתי כבר צריכה לשמוע שרוב הסיכויים שהבעל שלי יהיה בעל שמתעלל (בי), אני מסרבת לשמוע אני לא מתכוונת להיות חלק מהסטטיסטיקה.
והאם כל המחשבות האלה עושות אותי חולת נפש? או שזה משהו נורמלי?
כי אם אני חולת נפש לפחות אני יכולה להיות רגועה, אם זה משהו נורמלי, אני מסרבת לחיות בעולם שמחשבות כאלה נחשבות לנורמליות.
לפעמים אני חושבת שדיי, שאני צריכה לוותר על כל עניין האושר הזה, אבל אני לא מוכנה, אני לא הולכת לסבול בחיים שלי.
הפסקתי לאכול. זה נורא שאני אומרת את זה ככה, אבל יש ימים שאני מגיעה רק למאתיים קלוריות ביום.
אבל אני משתדלת כן לאכול, למרות חוסר התאבון, הגוף שלי לקח את המחלה שהייתה לי קשה. רזיתי המון.
יש סוג של בדיחות חדשות בעבודה על חשבוני, שמציעים לי לאכול משהו ואני אומרת שלא, אז כל מיני כאלה "שכחתי שהפסקת לאכול"
ובדיחות מהסוג הזה. זה לא שזה מפריע לי כי מי לא רוצה שלא יהיה לה תאבון, אבל אני מעדיפה שיהיה לי תאבון בריא ואני אגיד לא ואתגרה, מאשר לרדת במשקל ממצב של חולי.
אני אוכלת אולי שתי קלמנטינות ביום ומגיע לערב, ואז בערב אני מנסה לאכול משהו עם הרבה קלוריות כדי שהגוף שלי יהיה חזק.
השאלה היחידה שעוברת לי בראש זה אם הגוף שלי חלש בגלל שאני לא אוכלת, וזה כמו גלגל שאני צריכה להפסיק אותו.
בכל מקרה הגוף שלי עכשיו מדהים, והיום בערב אני הולכת לדפוק איזה הופעה, (גם כי עשיתי שופינג אתמול)
וגם כי אני הולכת למצוא לי בחור אמיתי. נמאס לי מהבדידות הזאת.
יש צלם שאני מאוד אוהבת בשם דונלד וובר, הוא צלם עיתונאות קנדי, שהסתכלתי היום בחלק מהתמונות שלו, הגעתי לכתבה, שבה מראים את סדרת התמונות האחרונות שלו, בתמונות אפשר לראות את שיטת החקירה של המשטרה האוקראינית, וובר מדבר על שיטת העבודה המזוויעה שם, ואומר שזה משהו שנחשב למאוד נורמטיבי, וזה לא משנה מה סדר גודל הפשע שביצעת, גם אם הוא קטן ביותר.
היום אחרי 5 ימים של חום גבוה קמתי בלי חום בכלל, אני מצליחה לקום לבד מהמיטה, בלי עזרה, באמת שחשבתי שאני לא מסוגלת לעבור עוד יום של מחלה. אבל עכשיו אני יותר טוב
הבנתי שאין דבר שיותר חשוב מלהיות בריא, בגוף ובנפש. אני לא חושבת שהמחלה הזאת הגיע סתם, זה היה בשביל להוציא את הרעל מהגוף שלי, ומהמוח שלי.
כל הזמן הזה שהייתי במיטה וסיננתי אנשים חשבתי על דבר אחד:
על ריו דה ז'אנרו, וזה תמונה של הפאבלס (בסגנון שכונות התקווה רק הרבה הרבה הרבה יותר עני) אבל זה פשוט מדהים.
אני כל כך חזרתי לעצמי אין לכם מושג אפילו. שנה הבאה אני הולכת להיות שם. ואני אלך למשחקים של המונדיאל, ואני הולכת לרקוד בחזייה ותחתונים סמבה! ובדיוק בן דוד שלי מברזיל בא לבקר אותנו, אז הוא סיפר לי על מה שהולך שם.
איך אני אוהבת את עצמי אין לכם מושג,
הולך להיות לי חיים כל כך יפים, הם כבר עכשיו יפים, ואני הולכת להצליח. אני הולכת לכבוש את מה שאני רוצה. ויהיה לי מלא כסף!
אבל העיקר שאני יהיה בריאה!
There you are, come on baby
Don't you wanna dance with me
Can you handle?
אני מצטערת שאני חופרת בזמן האחרון, אני פשוט כבר שבוע חולה בבית, בלי עבודה, אז משעמם לי.
היום שדודה החזירה אותי הביתה מקושקושית, שחגגה יום הולדת.
היא אמרה לי שפשוט אין לה ביטחון עצמי בכלום, אמרתי לה שתתגבר על זה, ושתסתכל עלי שאני עם ביטחון עצמי מאוד גבוה, ושאני מאוד דפוקה.
ושאם תכלס נשאיר את החיצוניות בצד, אז היא יודעת שהיא בן אדם פי אלף
יותר טוב ממני. אז למה זה ככה? למה לה אין ולי יש? שלה מגיע ולי לא?
אמרתי לה שהיא חייבת להתמודד עם מה אחרים חושבים, שלי יש מלא אנשים
ששונאים אותי, והיא אמרה שזה עדיף מלהיות מישהו שלא מכירים אותה בכלל.
אמרתי לה שהגיע הזמן שתצבור כמה שונאים, שזה דווקא ישחרר אותה, היא אמרה
לי שבטוח מישהו שונא אותה, שאלתי אותה מי? והיא לא יכלה לתת לי שמות. אני
לעומת זאת יכולתי לתת לה שמות, האמת שזה שונא- מפחד.
אבל רוב האנשים ששונאים אותי מקנאים בי, כי הם לעולם לא יהיו מה שאני
הולכת להיות והם יודעים את זה. הם לעולם לא יגידו מה הם חושבים, הם לעולם
לא יעשו מה שהם רוצים והם לעולם לא ישימו זין על העולם.
מצד שני יש כאלה שבאמת שונאים אותי סתם, ותכלס זה מגיע לי, חחחח.
ולמרות שהתנהגתי לא יפה פעם, אני בחיים אבל בחיים לא ירדתי על בן
אדם אחר. אני לא כזאת, אני לא צריכה להוריד מישהו כדי להרגיש מעליו.
אני יודעת שאני מעליו. באמת שלא העלבתי מישהו. וזה חשוב לי.
אז אני לא מרגישה רע אם זה שמישהו שונא אותי.
ושוב עשיתי שופינגגגגג יאיייייי
זה מין דבר כזה ששמים מאחורי האוזן, דיי קשה להסביר אבל זה שיא המגניב.
הטבעת הימינית ממש דוקרת. אני יכולה להכאיב למישהו ככה.
וזה סתם שרשת נחמדה.
אני משוגעת על העגילים האלה.
והייתי צריכה טישו אז אמרתי שאם כבר טישו אז שיהיה מגניב, חחח כמו של ילדים קטנים
ואת הכי טוב לסוף, איזה נעליים!
אני משוגעת עליהם.
קושקושית פגשה אתמול מישהו שהיה איתנו בשכבה, בבצפר, לא ראיתי אותו לפחות שנתיים-שלוש אז הוא שאל אותה מה קורה איתי, והוא אמר שאני חייבת להיות צלמת, שהוא זוכר את התמונות שלי, ואני לא סתם מצלמת אני עושה אומנות.
בוא נגיד שאם באמת יהיה לי תערוכה בניו יורק, הוא יקבל ממני הזמנה.
הסביבה שלי יותר מאמינה בי מאשר שאני מאמינה בעצמי. כנראה שאני עושה משהו טוב.
אני יודעת שהפוסטים האחרונים שלי מדכאים, אבל אני במין תקופה כזאת זה יעבור לי עוד יומיים, בנתיים אני כותבת פה כדי להוציא את הכל החוצה.
היום קמתי בבוקר, והרגשתי כאילו אין לי כוח לקום, לא רציתי לקום, וזה שלא הרגשתי טוב לא עזר כל כך, אני לא יודעת מה יש לי, אני חושבת שאני צריכה קצת עזרה מקצועית, קיבלתי שתי ימי מחלה מהרופא, אז לפחות אני בבית.
חשבתי שאולי אני ככה כי אכלתי אתמול קצת פחמימות וסוכרים, וזה מכביד לי על הגוף, אז היום אני עושה ניקוי גוף קצת וצמה עד הערב.
אני מנסה הכל כדי שיחזרו אלי האנרגיות.
אמא שלי היא ברזילאית, היא עלתה בגיל מאוחר, ונכון שהתרבות הברזילאית היא מאוד שמחה ונחמדה, אבל היא גם מאוד שיטחית, מראה חיצוני לברזילאים זה הכל, ואני עוד כותבת את זה בעדינות, תמיד גדלתי בבית עם המשפטים כמו "הגוף זה כרטיס הביקור שלך בחיים", אתמול אכלתי שתי פרוסות עוגה, אמא שלי לא הפסיקה לרדת עלי, אמרתי לה שתפסיק כי זה מוריד לי את הביטחון, אבל זה לא הפריע לה, אנשים חושבים שבגלל שיש לי כל כך הרבה ביטחון אז זה לא מזיז לי, אבל זה לא עובד ככה, אולי לא רואים אבל זה ממש פוגע בי, וזה שאני בחורה חזקה לא אומר שאני לא נעלבת.
וזה שאני לא מרגישה טוב זה הקצפת בדובדבן, זה הורס אותי.
אני פשוט לא מרגישה שיש לי משהו טוב בחיים, בעצם יש לי כי סך הכל החיים שלי בסדר.
אבל אני לא מרגישה שיש משהו שעושה אותי מאושרת, בלי יותר מדי סיבוכים.
כל הזמן אמרתי לעצמי שבעתיד יהיה טוב, אבל אני עכשיו בעתיד ולא טוב, אז מי אמר שבעתיד הבא כן יהיה טוב?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
על ריו דה ז'אנרו, וזה תמונה של הפאבלס (בסגנון שכונות התקווה רק הרבה הרבה הרבה יותר עני) אבל זה פשוט מדהים.
