אני לובשת עכשיו עקבים בגובה 14 ס"מ, ולא אני לא פרחה. מילאתי את כל הבית שלי בדם, קניתי גלויות ורציתי למסגר אותם ושניקיתי את הזכוכית נחתכתי, החתך לא גדול כל כך ולא כואב ממש אבל היד שלי לא מספיקה לדמם, במשך שעה הייתי עם מגבת וקרח והדם שלי לא נקרש, בחיים זה לא קרה לי, לא ידעתי מה לעשות. אחרי שעה זה הפסיק, ואז שלבשתי שמלה חדשה שלי ויפה, זה נפתח לי שוב וליכלך לי את השמלה, היא עדיין עם התגית.
איזה באסה זה.
אתמול מאמא חזרה מחו"ל ונפגשנו כולנו כמו פעם, אני פורחת שאני איתם. הכנתי גם לדודה עגילים ממש יפים ואני מתכננת לתפור לה תיק. ליום הולדת.
אני מאמינה שיום אחד מישהו יאהב אותי עם כל הפגמים שלי. ואני יודעת שאני בחורה עם מלא שכבות, ולפעמים אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי.
אבל אני מי שאני, ואני יודעת שאני מיוחדת. אני גורמת אושר להרבה אנשים גם אם זה לא מרגיש ככה תמיד.
יש לי דרך משלי לחיות.
ודרך משלי לראות את החיים.
Blackbird singing in the dead of night
Take these broken wings and learn to fly
All your life
רוב הדברים שלי עדיין ארוזים בארגזים, אני פשוט עצלנית. אבל אני כל כך אוהבת את הדברים שלי! שזה פשוט כיף לצלם ואחרי כמה שנים להיזכר במשהו שאהבת בתמונה. ואיפה זה היום, ואיך משיגים עוד אחד כזה.
זה רק מדף אחד משלוש, אני פשוט מכורה אני מודה. וזה אפילו לא הקצת שיש לי.
היום שרתי בעבודה "I love my mum, my dad, and my dildo" לא ידעתי שהבוס שלי מאחורי.
לפני שעברתי לגור בגרמניה ארזתי את כל הדברים שלי ושמתי בארגזים והשארתי בבית של אמא. מאז שחזרתי פתחתי אותם כבר כמה פעמים אבל לא בדקתי אותם לעומק. היום בדקתי לגמרי לעומק, ומצאתי שם 3 קופסאות נעליים ושני קלסרים של יומנים מכתבים קישקושים וציורים.
יש לי קטע כזה שאני יכולה לקרוא בעיתון, וכל פעם שאני אוהבת כתבה או תמונה אני גוזרת ושומרת אותה. תמיד שאני עושה את זה ברכבת אני מקבלת מבטים. אבל זובי, זה העיתון שלי (לרוב). אני גם שומרת כל מיני דברים כמו הזמנה מגניבה למסיבה שמצאתי זרוקה ברחוב וכאלה.
זה כמה מהשירים האהובים עלי, החלטתי לשים פה שירים שהולכים חזק בעולם אבל בישראל כמעט לא שמעו אליהם, או שכן שמעו אבל לא מכירים את האומן.
הצמד הראשון הוא new boyz במקרה איזה לילה שיכרות ידיד שלי השמיע לי אותם והם לא יצאו לי מהראש, בארץ אף אחד לא מכיר אותם, אבל שתדעו שרקדתי לצלילים השירים שלהם בהרבה מסיבות בהמבורג (גרמניה). יש להם פשוט מין גרוב שונה מהראפ הרגיל.
dj borgore הוא מוכר מאוד בעולם הדפ סטאפ, עכשיו שהוא הוציא שיר עם מיילי סיירוס אז פתאום כולם מדברים עליו, הוא ישראלי לכל דבר ותכלס זה מוסיף לו מלא. אני אוהבת את הסטייל שלו. ולמרות שזה שיר עם מיילי סיירוס שיכלה להרוס הכל, עדיין בורגר יודע לעשות מוזיקה טובה ותחפשו ביוטיוב עוד שירים שלו.
santogold- הכי שתשמעו אליה בארץ זה הפרסומת בפוראבר 21, אבל היא מלכה וזה השיר שלה שאני הכי אוהבת. ועכשיו סוף סוף הבנתי את השם שלה.
the balck keys- יואו כמה אני אוהבת אותם, צמד חננות שיודעים לעשות מוסיקה, הם אלופים והם מתחילים לצבור כבר פירסום עולמי, בטקס הפרסים האחרון הם הופיעו עם ג'וני דפ (אם מישהו ראה), ואותם באמת באמת שווה לחפש ביוטויוב ולמצוא עוד שירים מעולים!!!
dia antwoord- הם דרום אפריקאנים, והם פשוט יודעים איך ליצור מוזיקה. זה השיר האהוב עלי שבקליפ הם יורדים על ליידי גאגא אחרי שהיא ביקשה מהם להיות המופע חימום שלה והם סירבו. הם פשוט לא סופרים אף אחד ולא עושים רק מה שבא להם ומה שנראה להם. זבל לבן במובן המילה.
franz ferdinand- יש להם דווקא שיר אחד שהוא מאוד מוכר, שאם תשמיעו אותו לכל אחד הוא יגיד לכם "אהה אני מכיר" לשיר קוראים take me out אבל שאר השירים שלהם פחות מוכרים בארץ. קחו לדוגמא את השיר הזה ותסבירו לי למה אף אחד כמעט לא מכיר אותו.
קנייה ווסט- נו ברור ששמעתם עליו, אבל לא את השיר המעולה הזה! שצריך להיות לו הרבה יותר 23 מליון צפיות.
ואני כן מודה בדבר אחד, שלבלוגרים יש טעם יותר טוב במוסיקה מאשר מה שהולך באוטובוס עם איזה אחד שחושב שזה בסדר לשים שירים מהפלאפון שלו במזרחית. לפחות שים שיר של נירוונה או משהו, שכולנו נהנה.
אני כל כך מתוסכלת למה בכלל אני קמה בבוקר? אין לי למה לקום
אני חייבת לשנות משהו בסגנון חיים שלי, אבל אני לא מצליחה.
לפעמים בא לי להיכנס כבר לדיכאון ואז יהיה לי סיבה לא לצאת מהמיטה לעולם יותר, לכבות את כל האורות ולשים את הראש מתחת לפוך.
כל התשוקה שלי נעלמה, אני מרגישה כמו איזה זומבי, שהחיים שלי מלאים עד אפס מקום זה פוגע לי בשעות שינה אני מתלוננת, וכשיש לי חיים נורמלים אני מתלוננת, אני קובעת לעצמי מטרות ואני לא עומדת בהם, אז מה יהיה בהמשך? איך לעזאזל אני חושבת שאני יהיה משהו מוצלח בחיים שאני לא מצליחה לעמוד בדברים הקטנים האלה, אני מאוד מצטערת אבל זה כמו מבחן,
אני כבר לא בתיכון! אני כבר לא הילדה הזאת שמתקשה בלימודים ועושה שטויות! ואם אני אמשיך להתנהג בצורה הב'יצית הזאת שהתנהגתי בתקופות אחרות בחיים אני גם אשאר לבד, ותכלס אני לא אופתע.
מחשבות על עזיבה שוב עולות לי לראש, אחרי שהצלחתי להישתלט אליהם, החזרה שלי מגרמניה באמת הייתה אחת התקופות הכי נוראיות שהיו לי בחיים.
וזה היה לפני שלושה חודשיים, אני כבר שלושה חודשיים בארץ, שזה שלושה חודשיים יותר מדי, אני אתן לעצמי לסיים את הרשיון לסיים את הקורס תפירה.
לשים קצת כסף בצד. וזהו אני עוזבת על אמת.
ואני בחיים יותר לא חוזרת לכאן!!! ישראל זה הבית שלי, שאני הכי אוהבת וגם הכי שונאת. זה האנשים שעושים את המקום.
אני קצת מדוכאת למען האמת, זה היה לילה מעולה אבל כאילו שנותן לך איזה כאפה או שניים.
לעידו היה דלקן, אז נסענו רחוק לאיזה פאב, ישבנו שם הזמנתי מרטיני, וגיליתי שאדם וחווה זה קוקטיל טוב למרות שהוא על בסיס שמנת.
ושאני לא אוהבת מוחיטו.
עידו הוא בן זוג של לי, שהיא אחת החברות הכי טובות שלי, ודודה גם הצטרפה. שהגענו אליו לדירה שיחקנו משחקי שתייה וישבנו במרפסת לעשן.
לי נרדמה ונשארנו רק אני עידו ודודה, הוא התחיל לספר לנו כמה הוא אוהב את לי, ושלמרות שהם שנתיים ביחד יש לו עדיין פרפרים בבטן כל פעם שהם נפגשים. דודה דיי בטוחה שהם יתחתנו. אני לא.
אחר כך אני ודודה נשארנו לישון שם והחלטנו לישון ביחד באותה מיטה (שהייתה ממש נוחה), השותפים שלו לא היו בבית. ביקשתי לישון בחדר של החתיך יותר. אני ודודה התחלנו לדבר, למה אני לא מצליחה לאהוב, למה אני רק חושבת על זוגיות ובא לי להקיא, ולמה ולמה ולמה.
לא האמנתי שהיא באמת תיתן לי תשובות כי חשבתי שאף אחד לא מכיר אותי, היא אמרה לי שהיא חושבת שזה בגלל שתי סיבות, אחד זה שלא חוויתי את זה בבית שחוויתי רק את מה שקורה שאהבה נגמרת. והשניה זה שאני לא מוכנה לחשוף את כולי.
שהיא אמרה את זה אז צבט לי בלב, מה שעושה את זה נכון.
אני כל כך נרתעת מאהבה. שזה כל כך עצוב לי. שאני לא יודעת איך לא לעשות את זה.
רציתי לשים תמונות כי יש כמה ממש מצחיקות, אחרי שחיטטנו בחדר איפה שישנו ומצאנו את מגירת הקונדומים ונוזל סיכה, והבחור גם בקבע, והמדים ישבו עלי בול זה נראה כאילו יצאתי מאיזה סרט פורנו. אבל אני חושבת שאני אניח לזה.
כי עדיין, אירחו אותי יפה מדי.
אבל הנה המכתב שהשארתי לו, לי אמרה לי "למה הכל אצל צריך להיות גס?" אבל מצטערת יש לי הומור זול ומלוכלך.
אני מאוד אוהבת קולנוע, אני חושבת שזה האומנות הכי מובנת והכי מופצת,
בתיכון למדתי קולנוע, היה לנו מורה מאוד טוב וככל שהוא הראה לי יותר מהעולם
הזה, ככה הבנתי שלא הכל כמו שזה נראה בחיים.
הסרט הראשון הוא "הבחורים בחיי"
עם דרו ברימור ובריטני מרפי, דרו משחק את בוורלי בחורה בת 15 שנכנסת
להריון בשנות ה-60, גורמת למבוכה למשפחה מתחתנת רק כדי לרצות את כולם עם
בחור שלא כשיר לתפקוד של כלום. אבל לבוורלי יש חלום וזה להיות סופרת, היא
יודעת שהיא מבריקה וחכמה והיא מנסה בכל דרך לתת לעצמה הזדמנות לעתיד טוב
יותר. תוך כדי מוצגים היחסים בין האב הקשוח הבעל הלא מתפקד והבן שהיא פחות
או יותר דופקת לו את החיים. כל הסיפור נשמע מאוד כבד אז זהו שזה מה שיפה
בסרט הוא לא גורם לנו לרחם על הדמויות ואתם תמצאו את עצמכם יותר צוחקים
מבוכים. חשוב לציין שהסרט יצא ב2001 ומבוסס על סיפור אמיתי.
הסרט השני הוא הסרט שאני הכי אוהבת בעולם- נערי הכרך, של הבמאי שאני מעריצה קופולה.
הסרט יצא ב-83 והוא מספר על שתי קבוצות יריבות "הגריזרים" וה"נוצצים"
בשנות ה-60. פוני בוי הוא נער מתבגר שבא מבית הרוס, נער רגיש שכל מה שהוא
רוצה זה שיניחו לו לנפשו. אני חושבת הרבה מה עוד לכתוב על הסרט בלי להוריד
מערכו, אבל ממש אי אפשר, זה פשוט סרט שחובה לראות, יש בו משהו נוסף שלא
משנה כמה אני אכתוב עליו פה עד שלא רואים לא מבינים. אני מאוהבת בסטייל של
ה"גריזרים" האלה, מהשמות "סודה פופ" ו"פוני בוי" ועד הג'ינס הצמוד והבלורית
עם הג'יל.
והנה זה קישור לסרט ביוטוב באורך מלא:
והקטע האהוב עלי ב 16 דקות ו15 שניות, יכולה להריץ את זה הלוך חזור יום שלם.
Randy: listen, greasers, we got two more of us in the back seat Two-Bit: Then pity the back seat
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
