Around the World

אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה, האמת שהלוואי והיה לי זמן להרגיש משהו.

אני כל כך פאקינג עייפה, אני עייפה מהכל.

אני מרגישה שהחיים שלי יכולים להיות הרבה יותר משמעותיים ממה שהם עכשיו, אני יודעת שזה משפט דבילי ואני אפילו לא יודעת מה הכוונה.

בזמן האחרון אני לא מפסיקה על ביאנקה שלי, הכלבה האהובה שעזבה את העולם שלנו מלפני שנה.

זה כאילו אף אחד לא מבין כמה אני אהבתי אותה, אהבתי כל כך, אני לא כועסת על זה שהיא כבר לא בחיים שלי, אני פשוט מתגעגעת אליה.

יש לי את המשפחה שלי, יש לי את החברים שלי וברור שאני אוהבת אותם מאוד.

אבל היא הייתה חלק ממני, אני שלמה עם המוות שלה.

היא הייתה חלק מאוד גדול ממשמעות החיים שלי, אני בחורה עם הרבה אמביציה ואני תמיד אהבתי כסף, אבל אני יודעת שמשמעות החיים זה אהבה ומה החיים שווים בלי משמעות? אהבתי אותה מאוד.

ומה אני בסך הכל רוצה? קצת אהבה? אני מוכנה תמיד לתת לכולם בשפע. אבל אני צריכה כבר את המשהו המיוחד הזה.

אחרי שביאנקה נלקחה ממני, חשבתי שהחיים יתנו לי משהו אחר וזה לא קורה, אני לא חושבת שיש בעיה בי, אני חושבת שזה פשוט עוד לא קרה.

בחודשיים האחרונים התפיסה שלי השתנתה לגמרי, במקום לבזבז את הזמן שלי במלא גברים חסרי משמעות, אני מעדיפה לחכות למישהו מיוחד בשביל לתת מהזמן והאנרגיות שלי. אני שמחה על זה והבנתי כמה הגברים שהיו בחיים שלי היו סתמיים, אינפנטילים.

אני רק רוצה לאהוב ולתת אהבה.

אני רוצה משמעות לחיים האלה, לא לעבור ממטלה למטלה ומהישג להישג בלי משמעות.

אני רוצה לחלוק את זה עם מישהו.

אני חושבת שהתגברתי סוף סוף וגם תורי הגיע, אבל החיים פשוט יודעים להתיש אותנו לפעמים.

באמת, החיים יודעים ללמד אותנו לקחים כמו שצריך.

תמיד חשבתי שיש מלא דברים לעשות אז הזמן עובר מהר יותר, אני חושבת שהתבדיתי.

הגעתי לתיאוריה- אני באמת לא חושבת שזמן קיים, כלום אני לא יודעת אם הוא קיים, השעון שנמצא בצד המחשב או במסך הפלאפון שלכם קיים, אבל אולי זה משהו שאנחנו המצאנו, איך זה קורה שאני יושבת ועושה מבחן של 3 שעות והזמן טס לי לעומת זאת שאני מחכה עשר דקות בתור בבנק ובא לי לקפוץ מהחלון ועזבו, מה קורה ב-חורים שחורים? שם הזמן מתרחב והופך להיות איטי יותר, אתם יודעים מה אני מוכנה לקבל את זה שהזמן קיים אבל הוא פשוט משהו יחסי, הוא לא מוחלט כמו שכולם חושבים, השעון מוחלט, הזמן לא.

כרגע בחיים שלי אין לי שניה לנשום, אני מתרגלת ב-3 תיכונים שונים מכינה לבגרויות והשנה אני צריכה להשלים 50 נק"ז בתואר. כן. פאקינג 50 נק"ז.

כל שעה שלי ביום מתוכננת כולל מעבר ממקום אחד לשני, אני מרגישה שדברים שקרו ביום שני קרו בעצם לפני חודש, זה הרגשה מוזרה.

חוץ מזה האמת שאני בסדר, ממש בסדר. החיים קורים, אני זורמת איתם.

אני מתמקדת בעצמי ובלימודים, אחרי יותר משנתיים באקדמייה אני סוף סוף מרגישה בטוחה בעצמי, הילדה הפרועה בלי הבגרויות מלמדת עכשיו בתיכונים.

אני גם פחות לחוצה- יותר סומכת על עצמי ועל המוח שלי.

לאנשים יש כל מיני חוסרי ביטחון, אנשים חושבים שבגלל שאני חברותית וקל לי תמיד לגשת ולדבר עם כולם אז אני בעלת ביטחון, זה נכון שאני בעלת ביטחון בקטע החברתי, אבל שאני יושבת מול בעיה מתמטיקה אז הביטחון הזה יורד.

אבל זה בסדר, אני מתעמתת ראש בראש עם החוסר ביטחון הזה, הלכתי לתואר שכולו מתמטיקה, לא נתתי לחוסר ביטחון לנצח.

תכלס בנתיים אני מנצחת. למרות שקשה לי.

אני לא מנצחת כי טובה בזה, אני מנצחת בזה כי אני מסרבת להפסיד.

זה הסוד בחיים, לא להיות מוכנים להפסיד, שאתה מסרב להפסיד ניצחת.

אני לא יודעת איך להתחיל לכתוב על הנושא אבל אני מרגישה שהגעתי לעוד שלב בחיים.

שנות העשרים זה שנים מבלבלות, בגיל 20 חשבתי שגיל 27 זה כל כך זקן והיום אני בת 27 ומרגישה כל כך צעירה.

אני יודעת שהרבה אנשים בשלב הזה נשואים ואפילו לחלק יש ילדים, לחלק יש עבודה רצינית.

אבל אני דיי מאמינה שהרבה מבולבלים כמוני.

האמת שאני בכלל לא מבולבלת, אני עושה בדיוק מה שאני צריכה לעשות. גם אם אני מפקפקת בעצמי, אני תמיד מרגישה שאני במסלול הנכון שאני יוצרת לעצמי.

יש הרבה לחצים מהסביבה, אני לא עומדת באף אחד מהסטנדרטים של אנשים בגיל שלי, אם תעשו השוואה ביני לאחרים כנראה שתמצאו אותי במדד נמוך.

אני לא מהבחורות האלה שמצליחות גם ללמוד, גם להחזיק חבר וגם לעשות כושר ולהראות נפלא.

אבל אני כן מהבחורות שיודעות להיות חזקות, שלעולם לא נשברות, שעושות תואר ריאלי בכלל לא פשוט ועדיין הולכות לעבוד כי אין מי שיכלכל אותן.

אני מסתכלת על החיים שיצרתי לעצמי, לא רק שיש לי בית מהמם יש לי גם רשת תמיכה של חברים שתמיד יהיו לצידי, אני אינטליגנטית, אני יפה, אני חושבת שאני נותנת מעצמי רק טוב לעולם, מנסה לתת רק אנרגיות חיוביות.

שנה אחרונה לתואר, השנתיים שלי בעיר שאני גרה בה כרגע היו בלאגן, הרבה ספקות, הרבה חוסר ביטחון, אבל את השנה התחלתי שהשארתי את כל זה מאחור, אני ניקי לוי. אני בלתי מנוצחת.

תמיד העולם הזוגי שלי היה כזה בלאגן, הגעתי למסקנה שאני אובססיבית לתשומת לב גברית ואני פשוט עוברת מגבר לגבר, אומנם בתור בחורה יפה יש לי את הפריבילגיה הזאת, אבל זה לא נכון מה שאני עושה לעצמי, אני מכניסה את עצמי סתם לתסבוכות רומנטיות מיותרות ולא יכולה להגיד שיש לי רגשות לאף אחד מהגברים שהייתי איתם בזמן האחרון.

אז החלטתי לעשות מה שאני טובה בו, מתי שאני נכשלת, לקחת צעד אחורה, הרבה אנשים שנכשלים פשוט מוותרים או ממשיכים באותה הדרך שלא תביא אותם לשום מקום. אני יודעת שאין דבר כזה כישלון, לא בשבילי לפחות, אבל אני צריכה הפסקה, אני צריכה קצת לנוח, החלטתי להפסיק לחשוב על הנושא, להפסיק לחשוב על גברים לפחות לחודש חודשיים וגם אם מישהו מתחיל איתי לדעת שאני כרגע במצב של ריפוי ואני לא מוכנה לזה.

עם הקרבה לסיום התואר אני מתחילה לאט לאט להרגיש איך החיים פתוחים בפניי, אני לא מפחדת מהכאפה בסוף התואר, באמת, אני כבר לא מפחדת מכלום, שאתה לא מפחד מכישלון ואתה מקבל אותו כחלק מהחיים שלך אתה הופך לבלתי מנוצח.