Paradise
|
| 5/2012
לא הבנתי למה.
יש ימים שאני רוצה לחזור הביתה, להולנד. אבל אז אני נזכרת שזה כבר לא הבית שלי,
ושאני פה, בישראל, ושזה הבית שלי עכשיו. שישראל תמיד הייתה ותמיד תהיה הבית שלי.
אמא תמיד אמרה לי להעריך את זה שגרנו בהולנד. להעריך כול שנייה, להעריך לכול טיול,
להעריך לכול חנות, להעריך את כול האנשים שפגשתי. היא אמרה שהייתה לי הזדמנות-
לפגוש אנשים אחרים, לראות תרבויות שונות, ללמוד אנגלית בלי מבטא ישראלי.
לראות חיים בצורה אחרת,לצאת מהבועה הזו שכולם חיים בה בארץ.
מאז ומתמיד ידעתי שאני הולכת לעזוב את הולנד, וזה לא היה מוזר בבית הספר שלי- כולם עמדו לעזוב מתישהו.
"כמה זמן את הולכת להישאר?" אני זוכרת ששאלו אותי ישר ביום הראשון.
"3-4 שנים," מילמלתי. כולם חייכו עלי מבט עצוב, ולא הבנתי למה.
שם, כולם ידעו שכול אחד מהחברים שלהם עלול לעזוב בעוד שנה. בעוד שנתיים.
אבל כולם ניסו להתעלם מזה, ניסו לחיות כמו ילדים רגילים שלא נקרעו מהשגרה שלהם ומהמדינה שלהם.
וכולם הצליחו, כולל אני. אני זוכרת את היום שאמא ואבא אמרו לנו שאנחנו עומדים לעבור להולנד.
אחותי הסתגרה בחדר שלה שעות, ולא הבנתי למה.
ככול שגדלתי שם התחלתי להפנים שישראל זה כבר לא הבית שלי,
ושבכול ביקור לישראל אני מתרחקת קצת מהחברות והמשפחה- ולא הבנתי למה.
בהתחלה זה העציב אותי, אבל לקראת סוף השליחות כבר לא היה לי אכפת-
ניסיתי להתרכז על להיות שם, ולא פה.
כמה ימים לפני שעזבנו, ביקשתי מאבא להסיע אותי לסיבוב בעיר שגרנו בה.
בשביל להגיד להתראות לכול הזיכרונות והאנשים והרגשות שעמדתי לעזוב מאחורה.
ואני זוכרת שהדמעות זלגו וזלגו, ולא הבנתי למה.
אלוהים, עכשיו אני מבינה. עכשיו אני מבינה הכול.
| |
 אוכל.רעב.אנורקסיה.
 אוכל. פעם הייתי נהנת ממנו. לא הייתי דופקת חשבון לכול קלוריה קטנה שנכנסה לי לפה.
פעם עוד הייתי מתלוננת כשהייתי רעבה. עכשיו אני נהנת מזה.
טוב, לא ממש נהנת, אבל זה עושה לי הרגשה טובה- כאילו עוד יש לי סיכוי קלוש להיות רזה ויפה.
לא, אני לא הילדה הכי שמנה שאני מכירה. לא, אני לא מרעיבה את עצמי כול הזמן. רק לפעמים.
אני יודעת שזה לא בריא. אני יודעת שלפעמים זה אפילו משמין. אבל אני לא קמה בבוקר וחושבת,
"היי, למה שלא תרעיבי את עצמך היום?" זה פשוט קורה. בבוקר אני לא רעבה, אני הולכת לבית ספר,
לא אוכלת כלום, ורק כשאני מגיעה הביתה אני מתחילה לחשוב על זה.
אני בדיאטה. כבר כמה חודשים- וזה לא עושה כלום. אני פשוט נשארת שמנה.
הן שואלות אותי על זה-
כמה ירדת?
כלום.
את לא אנורקסית, נכון?
מספיק לי אחות אנורקסית, תודה רבה.
אולי תאכלי משהו?
אם רק ידעתן שבבית שואלים אותי בדיוק ההפך.
אכלתי עכשיו איזה ארבע קוביות שוקולד עכשיו.
אני מרגישה כמו כישלון.
| |
|  כינוי:
Skinny-b בת: 26 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
