אנשים משתנים. זאת עובדה שמאז קיומי הייתה מובנת מאליה, אך בתקופה הזאת היא חודרת ומכאיבה מתמיד.
התקופה הזאת מתאפיינת בלראות אנשים פעם בהמון זמן- אנשים שהייתי רגילה לראות ברמה היום יומית. חוץ מזה, אותם אנשים עוברים דברים משמעותיים ושונים מאוד מאלה שהם עברו עד כה. כל הנסיבות הנ"ל מובילות לדבר הבא- שוקים קטנים וגדולים, שמגיעים בסופי שבוע, ברגילות ובהזדמנויות כאלה ואחרות שאני מצליחה לראות את אהוביי.
ואתה, שאנחנו כבר הרבה זמן ביחד, שאני חושבת שאני מכירה אותך, אין לי אפילו דרך לדעת אם השתנת. כי אני לא רואה אותך בכלל. אני מרגישה שאני אפילו לא יודעת מי אתה, כי מתי כבר דיברנו, כמו בני אדם? מתי כבר בילינו כמו פעם, מתי הייתה לי הזדמנות להכיר את האתה החדש, המשופצר?
קונה קופסא בדואר ודוחפת חטיפים, ממתקים, שוקולד, תמונה או שתיים שמצאתי בבוידעם. כותבת ציטוטים משירים, חלקם על אהבה, חלקם על התגברות, חלקם סתם מעוררי תקווה ואופטימיות. עכשיו רק נשארת הברכה, ואני מתחילה את התהליך הקבוע שלי ומנסה להעלות זכרונות שלך, זכרונות שקשורים במה שאתה עובר עכשיו, ואין לי, והקופסא ריקה, והפחד חונק לי את הגרון שאני לא יודעת מי זה חבר שלי וכשמדברים בטלפון זה לא דומה אפילו.
רק שתחייך שתקבל את זה, רק שזה ישמח אותך, אפילו קצת.
קור איימים כאן, תמיד קר לי ותמיד נמאס, והעיניים אדומות, והלב שותת דם, ואני כבר לא יכולה להרגיש יותר- לא אהבה, לא געגוע, לא כלום, כי תכנתתי את עצמי להפסיק כבר להכאיב, כי כמה אפשר להתגעגע.
come to me, just in a dream, come on and rescue me
גם אני השתניתי, אני מרגישה.
התפיסת עולם שלי, איך שאני רואה את העולם מהחלון של העיניים, דפוסי המחשבה שלי, ובעיקר ההתרגשות שלי והשמחת חיים- שפעם הייתה כמו להבה משתוללת, עכשיו זה רק גיצים, וגם זה לפעמים.
אני מתה מפחד שניפרד, כי אז השיר הזה יהיה נכון עליי, והמילים שלו צורבות לי את העור:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Seeker