מחר אני הולכת להצביע בפעם הראשונה. בהתחלה מאוד התרגשתי מזה, זה סימל אצלי איזושהיא כניסה לחיים בישראל- לשיח הפוליטי, לבגרות. אבל יום לפני הבחירות אני מסתכלת על זה ולא מבינה ממה התלהבתי. אני בספק אם איי פעם אוכל להשתתף בדיונים על פוליטיקה, מכוון שתמיד יהיה משהו שיגרום לי לנצור את לשוני ולא להשתתף בשיחה. הפחד לצאת טיפשה, מכוון שאני לא בקיאה בעובדות. הפחד לעורר את זעמו של אדם ברוטאלי ולהיכנס לעימותים קולניים ומיותרים, שאין להם תכלית כי אף אחד לא באמת רוצה להקשיב אלא רק להשמיע. אולי תחושת חוסר הידע והעובדות המוצקות, אבל מהן העובדות בעצם, ואיך אני הולכת להשיג אותן בכלל? הרי כל צד מציג את המציאות מנקודת המבט שלו, וכמו שאומרים- האמת נמצאת באמצע.
המציאות פה בארץ כל כך מסובכת מכל כך הרבה בחינות, איך לעזאזל אני אקבע עמדה אי פעם?
אני פוחדת. כל פעם מנסים לקטלג אותי בכוח, ימין, שמאל, ימין, שמאל, והאמת? אני לא רוצה להשתייך לשום צד. שניהם נראים לי קיצוניים, מפחידים, לא הגיוניים, מוחלטים מידי. לא תואמים את השקפת העולם שלי. כנראה משהו בי פגום... ולכן אולי אין לי טעם ללכת לבחירות בכלל, כי הרי אין לי דעה בטחונית, וזאת הדעה היחידה שנחשבת בארץ הזאת, לא?
חברים חילוניים שלי רוצים להצביע לנפתלי בנט, למרות שמפלגתו מעוניינת שחוקי התנ"ך יהיו חוקי המדינה. למה? כי הסו-קולד "אג'נדה בטחונית" שלו מתאימה להשקפת העולם שלהם. אז למי אכפת מהשאר, נכון? למי אכפת מהשאר...
קשה לי לשנוא ערבים וקשה לי גם לאהוב אותם. קשה לי להחליט מי פה צודק ומי פה לא, מה הפיתרון הנכון ומה הפיתרון הגרוע, איך נכון לנהל את הפלונטר הזה שנקרא מדינת ישראל?
אז אני הולכת לקלפי מחר, בלב כבד מאוד, בתחושת אשמה שלא מילאתי את תפקידי כבוחרת ולא ביססתי דעה. למעשה עשיתי את מה שאני בזה לו- החלטתי מתוך הרגש, מתוך האינטואיציה, ולא מתוך היגיון ובחישה בעובדות, משום שאני לא יודעת את העובדות. וכאן נמצאת עוד שאלה, בדיוק מול עיניי. איך מישהו מאיתנו (חסרי הניסיון) אמור לדעת את העובדות? מישהו מאיתנו באמת היה מספיק אינטלקטואל כדי לדעת אם הסרטון של נפתלי בנט הוא הגיוני או לא? אני בחיים לא שמעתי על שטחי A, B וC האלה. את כל מה שאני יודעת על המצב הדמוגרפי והפוליטי של הערבים אני יודעת כי התעניינתי, כי בדקתי, ועדיין אני מרגישה שאני לא יודעת כלום. לא יודעת שום דבר על הארץ הזאת, לא יודעת מה קורה עשרה קילומטר ממני. אין לי מושג איך נראים החיים בעזה, או בישוב ערבי. עד שהתחלתי לעבוד עם ערבים אפילו לא ידעתי שלערבים ישראלים יש רק תעודת תושב. וחשבתי עליהם, כמה הם יודעים עלינו- את השפה שלנו, את המנהגים, החגים שלנו, אפילו את הסלנג שלנו- שבת שלום נשמה. אין לי מושג קלוש עליהם, הם מן עם עמום כזה, עם דת חשוכה כזאת.
אני חיה בארץ הזאת 18 שנה, ואני מרגישה שאני לא יודעת עליה שום דבר, שברחתי כל החיים מלדעת כי ידעתי שכל דבר יעורר אצלי רק עוד ועוד ועוד שאלות ועוד בלבול. אף אחד לא עוזר לנו להתמודד עם השאלות האלה או הבלבול הזה, אז מה הפלא שרובינו מתנפלים על איזו עמדה נוחה שאנחנו משננים לגביה כמה סיסמאות ששמענו בבית כדי שיהיה למקרה של ויכוח, ואוחזים בה בציפורניים ואיתה הולכים לקלפי כל החיים?
כל פעם שואלים אותי- למי את מצביעה? ואני מפחדת לומר את התשובה, כי היא כל כך כבדת משקל, כי יש לה כל כך הרבה השפעה על היחס של אותו אדם אליי. רוב הבוגרים סביבי מסתכלים עליי כאל נערה טיפשה שלא מבינה מהחיים שלה ומצביעה ליאיר לפיד כי הוא חתיך וטרנדי, אז מה זה משנה אם יש לי בכלל דעה מאחורי ההצבעה? ממילא רובינו לא מבינים כלום, וגם לא תנסו להסביר לנו, צעירים פעורים שכמונו.
אל תנסו להסביר לי, כי אני לא מאמינה לאף אחד. הייתי פשוט רוצה לחזור אחורה בזמן ולראות מה באמת קרה, כמו הורה שמנסה לפשר בין הילדים שלו. הייתי רוצה לעשות טיול בעזה, חברון, רפיח, רמאללה, יהודה ושומרון, ולראות מה באמת קורה שם. לדבר עם הערבים שם. לדעת מה הם חושבים.
איך אוכל להאשים אותך, ילד קטן שסובל מטראומה ומרטיב במכנסיים עד גיל 10 בגלל צבע אדום, על שנאת ערבים? או ילדה קטנה שאיבדה את אחותה בפיגוע?
ואיך אוכל להאשים אותך, ילד קטן שסובל מטראומה ומרטיב במכנסיים עד גיל 10 בגלל פיצוצים, על שנאת יהודים? או ילדה קטנה שאיבדה את אחותה בהפצצה של חיל האוויר?
את אף אחד מכם לא אוכל להאשים, לשנוא, או לקבל. למעשה אני לא מרגישה כלפיכם כלום, כי אתם מציאות שאליה אתם ואני נולדנו, ואי אפשר לצאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Seeker