עכשיו שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שאף פעם לא ראיתי\שמעתי\הייתי בחברת ערבים, פשוט אף פעם לא יצא לי להכיר אותם. אף פעם לא הייתי גזענית כלפי ערבים, לא באתי מבית כזה וגם לא מהשקפת עולם כזאת, אבל מסיבות חברתיות שהן הדברים שראיתי ונחשפתי אליהם בילדותי (כן, מאשימה את הסביבה לחלוטין בזה) תמיד הייתה לי רתיעה קלה מערבים, משהו לא נשלט שתמיד רציתי לשנות אבל לא הייתי מסוגלת. אני חושבת שהרתיעה הזאת נובעת מזה שתמיד יש בי פחד שיהיה בהם פרץ שנאה כלפי. כלומר אני יודעת שאני ממש לא שונאת אותם אבל מי יודע איך יהיה היחס שלהם למישהו מ"הם". אני גם רוצה להבהיר שכשאני כותבת "ערבים" אני נשמעת נורא מכלילה אבל הכוונה שלי היא לערבים ישראלים ולתושבי קבע, כי את כל שאר בני הלאום הערבי לא ממש יצא לי לפגוש, אולי בחו"ל.
בסך הכל אני ממש אוהבת את העובדים אצלנו, ומההתחלה התייחסתי אליהם בכבוד ובחברמניות ואני ממש נהנת מהם במשמרות. זה פשוט גרם לי לחשוב עוד פעם על מה היא האמת, ועל כמה שאני לא יודעת איפה אני חיה. חשבתי על איך הם מרגישים ביום הבחירות. חשבתי על איך הם מרגישים לגור במקום יחסית עני כמו מזרח ירושלים ואז לבוא לעבוד בעיר צפונבונית כשלנו ולראות את כל האנשים האלה עם העודף זמן ועודף כסף, יושבים להם ומחכים לאוכל שלהם. אנשים בטח ישר חושבים, שמאלנית, ימנית, אבל אין פה שום עניין של פוליטיקה בעיני. יש פה עניין של להבין את העובדות. העובדה היחידה שכרגע עומדת לי מול העיניים היא שהם יודעים הכל עליי, על האורח חיים שלי, אפילו על הבגרויות שלי לעומתם, ואני לא יודעת עליהם כלום. חוץ משמות מעומעמים של כמה חגים, ערכים בולטים בתרבות ודברים בסיסיים לחלוטין על הדת, אין לי מושג. אין לי מושג איך נראים החיים של רוב האנשים במזרח ירושלים, ואין לי מושג איך אני יכולה לברר בלי להישמע ילדותית וטיפשה. אני אפילו לא יודעת אם זה "בסדר" שאני אהיה במזרח ירושלים.
אין מה לעשות, כל הנושא הזה של הערבים עבר לידי וליד רוב מי שאני מכירה בגילי ממש ליד האוזן כל החיים שלנו. אנחנו יודעים איך נראים כפרים וישובים ערביים ויודעים לזהות אותם ממש יפה בנסיעות, אבל אף פעם לא חשבנו על כמה עלובים הם נראים יחסית למקום שאנחנו גרים בו. אני יודעת שהמציאות היא לא שחור ולבן ויש הרבה יהודים עניים וערבים שגרים בתנאים מעולים ושיש להם כסף, אני פשוט חושבת על זה... על דברים שתמיד נתתי להם לחמוק לי מהמקום הזה במוח שמנתח את מה שהוא רואה. איך זה שבתקופת הטילים האחרונה נסענו לאכול עם המשפחה במסעדה ערבית בחיפה וכשנכנסנו לא יכלה לצאת לי המחשבה הזאת מהראש, אם הם כועסים, איך הם מתייחסים לאנשים שגרים בעזה? כמו אחים שלהם? כמו בני אותו עם? עד כמה הם קשורים אליהם... האם יש אנשים שמסכימים עם החזרת המתקפה של ישראל, שרואים בה דבר הגיוני. אני לא רואה את הערבים כמקשה אחת, אני יודעת שבעולם ובפרט בארצינו הקטנה והמתוסבכת יש כל כך הרבה גוונים ואני בטוחה שיש ערבים רבים בארץ שדומים לי בצורת חשיבה שלהם, לדוגמא העובד הזה אצלינו שהוא בסך הכל שנה מעליי. שנה מעליי וכבר עובד כל יום. האם הוא נשר מביה"ס? האם הוא בכלל התחיל ללכת לביה"ס? מה הוא חושב עלינו כשהוא רואה אותנו- חלקינו מבוגרים ממנו- מגיעים לעבודה במכונית? הרי ברור לי שמעסיקים אותו בדיוק אותם דברים שמעסיקים אותנו- העתיד, המין השני, העניין החברתי וכו'. אני פשוט יודעת, בתוך תוכי אני יודעת, שזה לא אותו עולם. אני אפילו לא יודעת כמה השמרנות של החברה הערבית מושרשת בחיים שלהם. מה דעתם על נשים? על צניעות? על סקס לפני חתונה? מה דעתם על הפלות, על אלכוהול? אני יודעת שזה אסור בדת, אבל מה קורה אם מישהו נתפס כשהוא שותה? מה קורה לנואפים?
כל כך הרבה שאלות. כל כך הרבה בלבול. וגם כעס, למען האמת... כעס שאף אחד לא טורח ללמד אותנו איפה אנחנו חיים ואז אנחנו צריכים להיתקע עם כל זה.
~
ובמעבר חד, היום יש לי בדיוק חודש לפני הגיוס. קשה לי לתאר את התחושה. מצד אחד אני זוכרת בבירור כמה רציתי את הצבא במהלך השנה האחרונה- כמה התפללתי לשינוי בשגרה, לשינוי בחברה, להזדמנות להתחיל הכל מחדש. כמה רציתי כבר שינוי, וכבר לא היה אכפת לי איזה.
חשבתי על מה היה קורה אם הצבא לא היה מגיע עכשיו, והגעתי למסקנה שרובינו היינו נאבדים לחלוטין. באיזשהו מקום, הצבא מאריך לנו את תקופות המורטוריום, ובעברית- את תקופת ה"מה לעזאזל אני עושה עם עצמי עכשיו". לדעתי רוב האנשים מתבגרים בצבא, מתחשלים, לומדים להכיר את עצמם ואת הצרכים שלהם טוב יותר, ובאופן כללי מתנסים בדברים וכך יש להם הזדמנות לגבש עמדה טובה יותר על דרך החיים ההמשכית שלהם. אז במובן הזה אני שמחה להתגייס, כי ראיתי כבר איך נאבדתי בחודשים האלה שהייתי בבית.
חוץ מזה, אני לא מתביישת שאני שמחה להתגייס כדי להבין על מה כולם מדברים כבר. לאן שאני לא אלך, אנשים בצבא, אנשים לא בצבא, אבל כולם מדברים על הצבא. אני גם רוצה להבין את הראשי תיבות המכוערים האלה. אני גם רוצה שיהיו לי זכויות שוות לכולם- להתלונן, לבקש אוכל כשאני חוזרת הביתה, להיות זאת שמפנקים אותה ולא זאת שמחובתה לפנק. להיות מסוגלת להביע את רצוני בלי המחשבה "אבל הם בצבא צריך להתחשב בהם".
להיות עם סיפורים מעניינים ומצחיקים. להסתובב עם החוגר (!!!) שגיליתי שהוא שווה ערך לתעודת "אני אלוהים" פה. חלק גדול ממני מחכה בקוצר רוח להתגייס כבר.
מצד שני, לאור גישת ה"לא תצפה לא תתאכזב" שלי אני לא מצפה כלום מהצבא ולדעתי יש סיכוי שיהיה לי חרא וסיכוי שיהיה לי טוב בדיוק באותה מידה. חוץ מזה, כמובן שיש לי המון המון (טונות) פחדים,כמו שתמיד מפחדים מדבר שלא יודעים מה יקרה בו ואיך הוא יראה. הפחד להתחרט על מה שעשיתי או לא עשיתי עד לגיוס, הפחד לא להשתלב חברתית או אפילו להסתבך עם איזה מישהי, הפחד להרגיש כישלון ולחץ בלימודים ברמה שתדרדר אותי לחרדה שוב, הפחד להיות בדיכאון. שוב. כי אני יודעת שזה יהיה קל כמו לגנוב ממתק מתינוק. קצת עייפות, קצת געגועים, קצת בדידות והיישר למאורות הדיכאון.
אני מפחדת סופית לאבד קשר כמעט עם כולם, כי זהו עכשיו אני באמת בפלנטה אחרת ומי יודע אולי אני אשכח לגמרי מאיפה באתי, הרי זה כל כך קל במסגרת כזאת טוטאלית. אני מפחדת שאני לא אוהב את התפקיד, למרות שהוא נשמע מזהיר בטירוף וכולם כל כך מתלהבים. אני מפחדת להגיע למצבים נפשיים קשים ושלא תהיה לי עזרה.
אני מסתכלת כאן אחורה והפסקה של החיובי נראית לי ארוכה מהפסקה של השלילי. לא יודעת, אולי זאת אשליה אופטית.
בכל מקרה, חיכיתי כל כך הרבה, ורק לפני שבוע אמרתי לעצמי שהלוואי שהיה היום שבוע לפני הגיוס. נראה לי שלמדתי הרבה בתקופה הזאת... מספיק כדי לבוא יותר מוכנה ועם הגישה הנכונה. הכל חוויה, הכל הרפתקה, הכל הצגה, והכי חשוב- דברים הם מה שעושים מהם.
שיהיה לי בהצלחה...
(איזה ילדותי העולם הזה, אפילו שיר כזה הוא בסוף על אהבה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Seeker