Depths Of Mind

טוב, צריך להתחיל להיפרד מהלק, מהשיער הפזור, מהעגילים האהובים שלי ובפרט מההליקס. צריך להיפרד מכל התקופה הזאת וזה קשה לי כי נראה לי שסוף סוף התרגלתי. 

ההורים שלי והמשפחה שלי כרגיל לא מתרגשים מזה שאני מתגייסת. אין לי כוח לדבר על זה איתם כי זה רק מעצבן אותי להעלות את הנושא, אז אולי הבעיה גם בי, אבל אין לי ספק שהיא בעיקר בהם. אני חושבת שאם הבת שלי הייתה מתגייסת לא רק שהייתי מתרגשת, הייתי מנסה לבלות איתה יותר. הייתי מבינה שבזמן הקרוב לא יהיה לי אותה, כי היא תחזור בסופשי"ם שבהם היא תרצה להיפגש עם החבר והחברות שלה. ההורים שלי פשוט רגילים שאני מספרת להם סיפורים מרצוני החופשי, לכן הם לא ממש דואגים. ניסיתי להחדיר למשפחה שאני מתעופפת עוד מעט אבל קיבלתי תגובות די מזלזלות שמטרתן להוריד לי את האף (שלטענתי לעולם לא היה למעלה) ולהבהיר לי שהגיוס שלי הוא לא מאורע מיוחד, גם לא בחיק המשפחה הקרובה. אולי היחס ישתנה, אולי אני לא מפרשת אותו בצורה נכונה, אבל כרגע אני מרגישה חסרת משמעות במשפחה שלי וזה לא כיף. 

רק בשביל זה אני רוצה להתגייס, כדי לקבל אפילו מעט הערכה, כדי להראות שאני לא הילדה שהם חושבים שאני. אף פעם לא הרגשתי צורך להוכיח את עצמי להורים שלי כמו ילדים אחרים- בעיני הם הולידו אותי, וכעת הבחירה היא שלי, והיא לא צריכה להתבסס עליהם. התרגלתי כבר לעובדה שלכל אחד מהם היו חלומות פרטיים ורצונות לגבי הילדים שלהם ושאני לא מגשימה כמעט אף אחד מהם, במיוחד את הרצונות של אמא שלי. תמיד בתחרויות ילדים שהם עושים עם החברים שלהם אני רואה אותם זזים באי נוחות בכיסא שלהם, מנסים לדלות פרטים שלא קיימים מהעבר. 

תחרויות ילדים, נו אתם יודעים... השיחות האלה עם החברים\מכרים\אויבים שבהם מישהו מתחיל "לספר" בתמימות על הילד שלו וההורה השני אמור להצטרף לקרב וכאן מתחילה התחרות מי הילד היותר מוצלח. בתחרויות על מוזיקה הם אומרים שאני ניגנתי על אורגנית וממציאים שאח שלי מתחיל ללמוד גיטרה, למרות שהוא עשה שני שיעורים וגם זה בקושי. בתחרויות על אמנות הם אומרים שאני כותבת שירים, בספורט הם לא צריכים לשקר שהייתי בשתי נבחרות ספורט, אחותי בטניס ואחי באיזה שקר כלשהו, אבל בנוגע לתנועות נוער הם אובדי עצות לחלוטין. אין אפילו גיץ של אמת שהם יכולים להבעיר לשקר מחמם. 

עכשיו אני אהיה בצבא. הדבר הזה משנה גם מהבחינה החברתית... אני צריכה להתרגל לשאלות, לתוצאות הממוצעות של התשובות, להסביר מה לעזאזל אני עושה, לחייך בעייפות ולומר שהכל ממש בסדר. אני צריכה להתרגל לתחושה הזאת שכל כך נהנתי לשכוח- התחושה שאת חייבת לעשות משהו. אני צריכה להתרגל לא להכיר אף אחד. לחשוב שוב לפני שאני מדברת. לחשוב שוב לפני שאני עושה. אני צריכה להתרגל להרגיש שגם לי מותר. אולי אני עושה כלכך הרבה הכנות מיותרות, אבל זאת אני, אני תמיד מתכוננת להכל גם אם לא צריך. נראה לי שזה נובע מהפחד ליפול. אני לחוצה, וזה טבעי, וממש לא אכפת לי שאתם אומרים שזה ילדותי ומיותר ומוגזם. אני מקבלת את עצמי במובן הזה... אני לחוצה ויש בזה גם יתרונות. אז בשקט בשקט, אם זה נפשית ואם זה חומרית, אני הולכת להתכונן להתחלה החדשה הזאת... ועם חיוך.