ימים על גבי ימים אני מתכננת לכתוב כאן. לפעמים אפילו מתיישבת על המחשב, כותבת שם משתמש וסיסמא ומסתכלת על הסמן- נעלם ומופיע- נעלם ומופיע- בדיוק כמו החשק שלי לכתוב. אני מפחדת לכתוב- זו המסקנה הסופית שלי, מכוון שאני מפחדת לראות שאין לי את היכולת לכתוב כמו שאני רוצה, לכתוב כמו שכתבתי פעם.
זמן רב מידי שלא ראיתי את האנשים האהובים עליי, והעניין הזה נותן את אותותיו. כל כך מעט זמן לפני הגיוס, כל כך מעט אנרגיות לעשות משהו ולהשקיע בעצמי. פשוט רוצה להיכנס כבר לשגרה- האינסוף הזה משגע אותי- אולי צריך להודות בעובדה שאני אדם של מסגרות כמו כולם, לא כמו שחשבתי, לא שוחרת חופש. הכל מאוד מדכא, גם החופש וגם החוסר חופש. צאי, תבלי, נצלי את הזמן... עם מי? כל האנשים שהם כמו בית אי שם במרחב, עם אנשים אחרים ומעשים אחרים וחיים אחרים.
פורים כאן, ואני מתעקשת לחגוג אותו בטיפשותי, להפיץ בעצמי שמחה בכל כוחי. לעזור לאחים עם משלוחי המנות, להתחפש, לצאת למסיבה, לעשות הכל כדי להעלות על פניי את החיוך ששוב אבד ואני לא מצליחה להחזיר אותו. הדכאונות מהעבר צפים להם... מרגישה בודדה, חסרת חברים, אדם שלאף אחד לא אכפת. למרות שאלו שטויות המוח שלי מסרב להאמין ואני שוקעת בעצב, מתגעגעת לחבר, לחברות, לידידים ולהרגשה הזאת שטוב.
לפני יומיים הלכתי למרכז לפתח תמונות, כדי שיהיה לי עוגן בהתחלה החדשה. לא יאמן איך תמונות מחזירות אותך אחורה- מזכירות לך תקופות, רגשות וניחוחות שכמעט שכחת מקיומן. לפעמים החיים נראים כל כך סטטיים דווקא בגלל ששכחתי כמה הכל השתנה.
אני מרגישה שנורא התנוונתי בהמון תחומים... כאילו נהייתי מן אדם-כורסא כזה, אדם חסר כוחות פיזיים או מנטליים לשאוף לטוב יותר...
הלוואי שבקרוב יהיה כאן פוסט שמח. פוסט ראשון מהטירונות...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Seeker