Depths Of Mind

אני ילדה של השוואות ומדדים. מה הספקתי עד עכשיו לעומת אחרים, האם זה טוב, האם זה רע, האם החייפ שלי מבוזבזים, מה הספקתי, מה לא. 

רוב הזמן אני מרגישה כאילו אני מבזבזת את החיים שלי, שאני מבזבזת את השנים היפות שלי, שאני לא מצליחה להגשים את עצמי כמו שאני רוצה, אבל לפעמים יש גם רגעים כאלה של נחת. לפני כמה ימים הלכתי לפתח תמונות לאלבום שאני מכינה לפני הגיוס, וכמובן שהדבר הצריך פשפוש מעמיק בתיקיות במחשב למטרת מציאת תמונות ראויות. התוצאה הייתה התקפי נוסטלגיה בלתי נשלטים... תקופות חיים שלמות שנדמה שלא היו חזרו אליי במכה. קשה מאוד לתאר את החוויה- אלו זכרונות עטופים בריחות, במראות, באורות, ברגשות, ברגעים... זאת לא נוסטלגיה רגילה. ופתאום הבנתי ונזכרתי כמה החיים שלי היו ועודנם מלאים בחוויות ובהרפתקאות ובדברים טובים. גם בהרבה חרא, אני לא אשקר. אבל הבנתי שאני פשוט שוכחת- פשוט ככה. שאני שוכחת את כל הדברים הטובים והרעים. ראיתי תמונות של האחים שלי, ופשוט לא הבנתי איך שכחתי שהם לא נראו כמו שהם נראים עכשיו. הם היו כל כך שונים מכל כך הרבה בחינות, הם עברו תהליך, ומבחינתי הם תמיד היו כמו שהם, כאילו הזכרונות האלה התנדפו לי מהשכל. 

כמובן שגם נזכרתי בכל הקשרים שהיו לי ואינם. לפעמים אני חושבת שמשהו דפוק בי שאני לא מצליחה להחזיק קשרים ככה, אבל זה אומר שאני מתקדמת ומתפתחת ולפי זה גם משתנים החברים שלי. חברה שלי ואני מחזיקות קשר 6 שנים... לא קל, אבל עברנו חיים שלמים ביחד, בחיי. כתוצאה מזה אנחנו מאוד קרובות, היא כמו בת בית ואצלי וגם אני אצלה, וכשהיא אצלי בבית זה מרגיש כמו משפחה, כאילו המשפחה באה לבקר. אני אוהבת את חברות שלי באמת... לפעמים אני לא מבינה את חבר שלי, איך הוא יכול להסתדר בלי חברים טובים באמת. ככה זה מרגיש לי, כאילו יש לו טונות חברים ותמיד עם מי לצאת ותמיד עם מי לעשות דברים, אבל הם באמת מספקים לו צרכים רגשיים? ושאף אחד לא ינסה למכור לי אתה בולשיט הזה שגברים לא צריכים את זה, כי הם מאוד צריכים את זה וחברים גברים מדברים כל הזמן על הבעיות שלהם ועל החיים שלהם, בדיוק כמו בחורות. אולי כי הוא אף פעם לא חיבר את הצד הרגשי שלו לעולם החיצוני. אני יודעת שזה נשמע הזוי אבל הוא כזה, הוא אמר לי אלפי פעמים שהוא לא מרגיש צורך לשתף אנשים ברגשות שלו- בדיוק ההפך ממני, חברתו החופרת שחייבת לספר לכולם הכל כל הזמן, ובאותה נשימה לא מספרת את הדברים החשובים באמת. 

במדד הזוגי, כאילו הספקתי המון ולא הספקתי כלום. מצד אחד יש לי מערכת יחסים ארוכה של שלוש שנים ואני בסך הכל בת 18. במערכת יחסים הזאת התפתחתי בטירוף ובאמת למדתי לבנות זוגיות כמו בן אדם בוגר, גם מהבחינה המינית וגם מהבחינה הרגשית. זה הספק אדיר כי לדעת להחזיק קשר ומה זוגיות צריכה זה שיעור מאוד קשה ללמידה ולדעתי יש אנשים שלא מצליחים ללמוד אותו עד גיל מאוחר. מצד שני עשיתי סקס רק אם בן אדם אחד, וגם סוג של התנשקתי גם עם בן אדם אחד, וזאת סטטיסטיקה קצת קשה בשבילי כי אמנם העיר שאני גרה בה חסודה יחסית אבל אני יודעת מה הולך בעולם הזה, יש המון בנות שבגילי המופלג כבר הזדיינו עם 20 אנשים או יותר. עכשיו שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא כזה הישג לדעתי לעשות סקס עם אנשים, הרי אם אני ארצה אני בכיף עושה את זה, זה פשוט עניין של הרחבת אופקים. (אני יודעת שאני נשמעת מטורפת) כאילו אין מצב שאני אתמסד בלי לחקור קצת את העולם בנושא!

חוץ מזה זאת תקופה דפוקה. שבוע וקצת לגיוס. לא יכולה לתאר כמה בא לי להתגייס כבר!!! להכניס קצת פלפל לכל השיממון הזה. אני שמחה שהפסקתי לעבוד כי כבר לא יכולתי לסבול את המקום האידיוטי הזה, אבל אני לא אגיד שלהיות בבית לא מחרפן אותי. יש גבול לכמות הצפייה ישירה +טלוויזיה+ מחשב שאפשר לעשות. כל הזמן אמרתי אני אתפתח, אני אלמד, אני זה וזה וזה אבל אני פשוט שבוזה לאחרונה גם פיזית וגם נפשית. אני עייפה, אין לי חשק לעשות שום דבר, זה מבאס אבל אני מניחה שזה קשור מבחינה פסיכולוגית לגיוס ולריקנות שאני מרגישה לאחרונה. 

לא בא לי על כלום. אני מרגישה שמנה ומאוד מכוערת. מערכת היחסים שלי עם חבר שלי מזכירה לי שיכור שחולה במאניה דיפרסיה. סבא שלי גוסס כבר חודש. זהו, זה בערך סיכום המצב. 

לפחות יש ותמיד תהיה מוזיקה טובה! זאת כבר סיבה לחיות.