אחי ואחותי הביאו כל אחד בתורו חמולת ילדים לא מזוהה אל הבית, ואני ישבתי בסלון בתוך הכירבולית ושתיתי תה עם עוגיות הליצן שהכנתי, וראיתי בפנים של הילדים האלה שהם בטח חושבים שאני אמא שלהם ולא אחותם, כי אם הייתי אחותם בת ה18 הייתי אמורה להיות הרבה יותר מגניבה ולהיות איפשהו עם חברים שלה.
אה כן, נזכרתי שאני לא אוהבת לרחם על עצמי. בעצם אני מתה על זה, אני מנסה לשכנע את עצמי שאני שונאת את זה כדי להפסיק. אנשים שמרחמים על עצמם הם פתטיים.
אני פתטית.
למה אני לא מצליחה להיות כזאת? זה כל מה שרציתי כל החיים המזדיינים האלה, רק להיות כמו האנשים האלה עם החבורה הקבועה שמבלה ביחד ולכל אחד יש את הקטע שלו, אבל זה לא קיים במציאות פשוט, לפחות לא במציאות שלי... אלוהים, רק שיהיה לי את הדבר הזה אי פעם בחיים, בסדר? כי אם זה אף פעם לא יקרה לי אני לא אוכל לשאת את זה, שזה נראה כל כך קל וזה אף פעם לא קורה. אני יודעת שאנשים בצבא וכאלה, ובכל זאת שורף לי בבטן וכואב לי הבדידות דוקרת. האחים שלי גם ככה אף פעם לא מביאים חברים הביתה כי הם מתביישים, הכל תמיד מבולגן ומטונף ומוזנח ולא כיף לארח ככה כשהבושה שורפת לך בלחיים. כנראה שהיום זה יום מיוחד, כי ההורים שלי לא בבית והכל. יכולתי להיות עכשיו עם חבר שלי, והמחשבה על זה שאני לא אראה אותו עד לגיוס מכאיבה לי מאוד אבל אין מה לעשות- כל אחד מאיתנו צריך את הזמן שלו לעצמו. שלוש שנים זה באמת המון זמן בגיל שלי... ועוד כשזאת מערכת יחסים ראשונה ולא יודעים ולא מכירים שום דבר אחר. אני אוהבת את הילד הזה, אני פשוט רוצה... לדעת מה זה משהו אחר. זוגיות זה משהו כובל, אנשים שוכחים את זה, במיוחד כשהם מאושרים במערכת זוגיות שלהם כמו שאני הייתי במשך כל כך הרבה זמן. זה כובל, זה מחייב, זה לוקח המון אנרגיה וזה מגביל, אלה החסרונות שבעיני כולם מתגמדים לעומת היתרונות, כי היי, מקבלים את העולם ומלואו בחזרה. אבל כשדברים נהיים קצת פחות טובים, פתאום החסרונות האלה צפים והמיאוס כבר בלתי נסבל.
אתמול במסיבה כל כך התעצבנתי. כל האחרים שמרו על חברות שלהם, הגנו עליהן, הרחיקו מטרידנים. אתה אומר כל כך הרבה דברים, אבל המעשים רחוקים שנות אור. אתה אומר שאתה מת מדאגה כשאני יוצאת עם חברות, שזה לא טוב לדעתי אבל בדיעבד זה מראה על המון דאגה. אתה אומר שאתה מפחד שיקרה לי משהו כל הזמן. על כל שריטה קטנה אתה מתחקר איך זה קרה וכל הזמן בודק איך זה מחלים ולפעמים אפילו מכריח אותי לתת לך לטפל בזה- כמו אמא קטנה. ועדיין, אלוהים ישמור עדיין, אתה לא יכול להיות שם לצידי במסיבה שבה כולם ממששים את כולם ומתחילים ובאים עם מטרה מאוד ברורה שהיא לזיין. כשמישהו כבר בא ואתה כבר שם, לומר לו "זאת לא חברה שלי בכלל" ?! בשביל החבר'ה? בשביל הצחוקים? לך תזדיין. אחד הדברים הכי משפילים שקרו לי בחיים, ואני לפחות לא מחשיבה את עצמי כבן אדם של אגו וכבוד וכל השטויות האלה. זה פשוט היה משפיל ולא רק שלא הבנת למה אני כועסת עוד עשית קטעים מפגרים בדרך חזור. הייתי עצבנית עלייך כל כך כל הערב, ואפילו לא הרגשתי בנוח לדבר איתך על זה ועל כל המתח שיש לנו כל התקופה האחרונה כי אי אפשר לדבר איתך, אתה מתעצבן על ההתחלה וישר יש לך ערמות של מה להגיד. תמיד זה מתחיל במבט הזה שמסמל שאתה עצבני וממשיך בהתאפקות המעוררת גיחוך שלך לא להתפרץ לי לדברים אבל בסופו של דבר זה מה שאתה עושה, תוקף חזרה, כאילו באתי במטרה לריב. באתי במטרה לפתור. אני כבר לא יודעת אם אפשר לפתור עדיין.
אז כן... להתגייס ככה זה מגעיל. אבל לפחות אני יודעת מה האמת שלי... אני לא נותנת לעצמי לחיות בהרגל כל הזמן. אני כל הזמן מנסה להתפתח, גם אם אני לא מצליחה, אני ערנית לחיים האלה. תשאלו את עצמכם מה זה שווה- בעיניי זה שווה, כי אני לא נרדמת בשמירה ובנוחיות. אני אדבר איתך, גם אם אני לא רוצה, גם אם אין לי חשק, אני אדבר איתך ואתמודד עם הצורת שיחה המעצבנת שלך, כי מספיק אכפת לי ממני, ממך ומאתנו.
אני מנסה להפציר בעצמי לא לבכות. לא הפעם. את תתגברי על זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Seeker