Depths Of Mind

הסדק הראשוני והכואב נוצר אחרי הפרידה, ומאחר והזנחתי אותו הוא המשיך להתרחב ולהתרחב ולהיקרע ללא תקנה, עד שהוא נשבר. סופית. 

אני יותר מאמינה באנשים מפעם, אבל אני שונאת את עצמי יותר מאי פעם. כבר חשבתי שאולי התרגלתי ללהיות לבד, שהבנתי שאני מסוגלת להיות מאושרת גם לבד. מרגע לרגע המחשבה הכואבת הזאת, שאהבה עושה את החיים לטובים יותר, דוקרת ופוצעת אותי יותר ויותר. היא בועטת בבטן לשכנוע העצמי, לחיזוקים העצמיים, להכל בעצם. 

"I wanna know if your heart is open, and if it does what time it's shuts" 

אני מאמינה שזה לא היה רק האלכוהול שהבהיר לי בצורה מסנוורת כל כך שזה לא עוד קראש. שהתאהבתי במישהו שאני מכירה שבועיים. מה?

הפעם הראשונה בחיי שאני רוצה מישהו תפוס. מוזר שזה לא קרה אף פעם, אולי כי זה קו אדום מבחינתי ואוטומטית התרחקתי מזה. 

משהו באיך שהוא דיבר עליה... גם אם זה היה לשתי שניות, נתן בי את התקווה הקלושה הזאת. 

אני לא רוצה לרצות אותך. בבקשה לב, סבלתי מספיק, אני סובלת גם עכשיו. כואב לי... עברה שנה מאז שכאב לי ככה. 

ראיתי אותך בים וזה הספיק לי- להיזכר בכל הטוב וברע אבל בעיקר במה שהיה פעם, כשהיה לי טוב ומושלם. אני לא יכולה לומר שלא הערכתי. לא יכולה לומר שאני מתחרטת על הפרידה. לא יכולה לומר שאני רוצה אותך בחזרה. אז למה, אני שואלת, למה זה עדיין שורף כל כך מבפנים?

"say somthing i'm giving up on you "

בפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה- ממש התעצבנתי. לא הבנתי באיזה חוצפה אתה דורש ממנה לדבר אם אתה זורק אותה. 

לאחר שהטחתי את טענותיי בפני אנשים אחרים, הם העמידו אותי על טעותי והסבירו למשוררת הדגולה ומפענחת השירים המוכשרת ש... קצת מביך, אבל היא זו שזרקה אותו. עולמי התהפך על השיר וכאב לי לחשוב שגם כשהוא כבר אומר שהוא מוותר, הוא בעצם לא מוותר. תגידי משהו.

המסקנה הכואבת הבאה הייתה שברור שלא הבנתי את השיר בצורה המקורית שלו, כי לא רציתי להבין, כי אני זאת ששרים לה אותו. כי וויתרתי עליו.

הוא נלחם. עד שהוא גם וויתר. 

"you are the only exeption"

הלב שלי שבור. 

הלוואי שיכולתי להצביע על סיבה אחת שגרמה לזה. אני לא בדיכאון, אני לא בוכה כל היום, אבל אני מרגישה אותו. 

זה התחיל מהפרידה... אין לי ספק בכלל. זה המשיך לצבא, הכשלונות, הקנאה, המרדף אחרי אישור, הניכור מהבנות, הריבים והסבל ממנה... הבדידות. המשיך במה שעשיתי לו... עוד קשר שנכשל, בגללי. עכשיו גם היאוש ממנו, חוסר הכוח להתאמץ,הפחד להיפגע. שומרת על עצמי כמו לא יודעת מה. 

אני מרגישה שאתה לא מה שאני צריכה עכשיו. אני צריכה נסיך. מישהו מפרגן כזה, תומך... כזה שלא ישחק משחקים. כזה שבא בראש כמו שלי מההתחלה. מישהו שיגרום לי להרגיש טוב עם עצמי, לא ההפך, ושידע לדחות סיפוקים, או לפחות לרסן את עצמו. אני צריכה מישהו שאני אוכל לסמוך עליו, אפילו קצת, שלא ירסק את הלב שלי עם פטיש כשהוא ישתעמם. מישהו שיגרום לי לחכות לפגישה איתו כל השבוע, ולא רק כי הסקס ממש ממש ממש טוב. 

"מה עוד ביקשת?"

אני לא מכירה את עצמי יותר. יש פנים שזה טוב, שאני שמחה על השינוי. השתחררתי קצת. למדתי לדבר. לא לחרוט על הלב שלי כל פעם כשיש משהו שקצת לא נעים להוציא החוצה. יש פנים שזה רע... מרגישה שאני כלבה. שנהייתי קצת מרוכזת בעצמי מידי. אני מדברת על עצמי הרבה מידי. אני שומעת שירי שנאה על נשים שפגעו בגברים ואני מפחדת שזה אפילו קצת נכון עליי. לפני שנים כבר חשבתי שהבנות שכותבים עליהן את השירים האלה נורא אומללות, כי הן יודעות שזה עליהן, כי הן יודעות שהן מהוות פורקן לכעס לעוד כל מיני גברברים עצובים שישמעו את פזמון התיעוב הזה. 

"אני לא יכול לגעת בך, אני לא יכול אבל אני מוכרח"

עכשיו אני רק צריכה להתמודד עם אהבה נכזבת, ועד כמה שזה נוראי להודות אני לא ממש מורגלת בזה שלא רוצים אותי, זה קרה לי כמה פעמים אבל אף פעם לא בעוצמה כזאת. אולי בגלל שאני מחפשת משהו נורא ספציפי והוא פשוט המשהו הספציפי הזה. יותר מידי הטיפוס שלי. יותר מידי מה שאני רוצה. הוא יהיה שם כל הזמן... אני אהיה חייבת לשחק אותה, כשברקע אני מתארת לעצמי שיזלגו פלרטוטים פה ושם, למרות שאני בכלל לא יודעת לפלרטט. אבל בעצם גם לשקר אני לא יודעת, אז מה זה עוזר לי. 

חופש, תהיה כיף, טוב?