כל מי שנכנס לעזה הוא גיבור ישראל.
מה עם אנשים שלא רוצים להכנס לעזה ומכריחים אותם?
רוב החיילים שלנו בהחלט משוגעים, כמו שאנחנו צריכים אותם, והם מדברים בסגנון הזה- "אני מוכן למות בשביל להגן על המשפחה ועל החברים ועל הארץ הזאת, אין לי ארץ אחרת..."
כל מי שגר בישראל מכיר את התחושה הזאת- כולנו ביחד כאן תחת האיום המתמיד הזה והסבל, וכולנו חזקים, וכולנו נישאר.
רק חבל שהמציאות קצת יותר מגוונת מאשר בראש שלכם. לא כל החיילים רוצים להכנס לעזה. לא כל החיילים מוכנים למות למען המדינה שלהם.
זה לא עושה אותם אנשים רעים, או אנשים שלא מגיע להם לחיות כאן. אבל גם המחשבה הזאת עוברת לי בראש. חברים שלי הם מהמשוגעים שתיארתי למעלה- כאלה שרוצים להיכנס, רוצים לבצע את המשימה, רוצים לתרום.עם כמה שפחות נפגעים. כאילו זה אפשרי בכלל.
אני לא מרגישה שזאת מלחמה- אני מרגישה שיש רצועת חוף במדינה שלי שמאכלסים אותה טרוריסטים רצחניים שמחזיקים כבני ערובה אנשים שלא עשו שום דבר רע. חלקם נולדים למציאות הזאת ומצטרפים לחמאס בגלל הבטחות לאוכל למשפחות שלהם מתוך ייאוש. אין לי ספק שזה המצב. ילדים שנולדים לתוך עולם הרסני, שבו מלמדים אותם לשנוא דבר אחד. אין לי איך לשפוט את הילדים האלה. אין לי איך לשפוט אדם שיאלץ לפגוע בילדים כאלה כי הם מנסים להרוג אותו. אין לי איך לשפוט את מה שהעולם יחשוב על זה, כי הילדים לא אשמים שמלמדים אותם מגיל אפס שנאה, והחיילים לא אשמים שהם לא רוצים למות, ושמלמדים אותם מגיל אפס פטריוטיות ואהבת הארץ. כתבתי כאן פעם, ילד ישראלי חייב לאהוב את המדינה שלו. פסיכולוגית- אחרת הוא ישתגע.
אני לא רוצה לדמיין מה עובר על חברים שלי בעזה אבל אני נאלצת לשחזר את הדמיונות שלי שוב ושוב ושוב, לא מצליחה להפסיק.
הודעה על חבר שנהרג. מנות קרב. ילדים עזתיים בוכים ומתחננים לעזרה. מוות. קרב יריות. שינה טרופה שכוללת שמירות ומשמרות ופחד אלוהים שמישהו לא ירה בי בלילה. אותם מדים. געגועים לחברה. געגועים למשפחה. צרחות וקללות. עשן. הרס בכל פינה. עוד חבר נהרג. יוצאים למבצע. פיצוץ מנהרה. עוד מוות. יורים באנשים. חפים מפשע נפגעים. ממשיכים לראות שיגורים על ישראל. המפקד עושה שיחת עידוד. לא להתייאש, עם ישראל חי. מתייאשים. גדי וטל כבר לא חיים יותר. גם לא הילדה הזאת שבדיוק הגיעה בריצה משום מקום לפני שהתחלתי לירות.
הכל בראש שלי. מניחה שחצי מזה בכלל לא נכון. אבל ככה אני מדמיינת את עזה. שדה מוקשים ענקי, זרוע הרס וכלי נשק, חפים מפשע שנורים, חפים מפשע שגדלים להיות טרוריסטים רצחניים, ומתי הם הופכים לכאלה, ואיך אפשר להגדיר בכלל במקום הזה מי חף מפשע ומי טרוריסט, זה כבר ככה שנים.
הלוואי שעזה היה המקום היחיד שבו חיילים היו עוברים זמנים קשים בצבא. יש עוד המון מקומות שאנשים לא רואים בהם בית.
ואני יושבת כאן מול המחשב, ג'ובניקית מסריחה שכמוני, אחרי שטחנתי את התחת כל השבוע בחור הנידח שאני קוראת לו הבסיס שלי- שבימים אלה הוא שוררת בו דממת מוות כמו תמיד. מרגיש כמו חו"ל, אם לא היה לי YNET. אבל אני לא מסכנת את החיים שלי. אני יושבת כאן מקולחת אחרי שנחתי,
אבל כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה על כמה אני מפחדת. וגם לפחד אני מרגישה שאין לי זכות, מה אני באמצע עזה?
אבל מפחדת עליכם כל כך. רק שלא יקרה לכם כלום. או לאף אחד. מספיק דם נשפך כאן...
אז נותר רק לבכות. לבכות זה מותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Seeker