Depths Of Mind

כשהייתי ילדה קראתי הרבה ספרים ולא קיללתי.

לא בגלל שלא רציתי לקלל, 

לא בגלל שאף אחד בסביבה הקרובה שלי לא קילל,

אלא בגלל שפשוט לא יצא.

הרבה פעמים ירדו עליי כי אני מדברת בשפה גבוהה. אז אימצתי לעצמי רצף קבוע של קללות שאותו אגיד כל פעם שארצה לקלל.

הרגשתי שזה עובד טוב. שזה מוכיח לאנשים שאני כן יודעת לקלל. 

"מה, אף פעם לא שמעתי אותך מקללת!", "וואו אז את כן יודעת לקלל!"

אנשים פלטו לאוויר. 

ככל שגדלתי קיללתי יותר, מהסיבה הפשוטה שמצאתי עוד ועוד דברים ששווה לקלל. 

;

הלוואי שאוכל להסתכל עלייך ולא לחשוב: איזה מזל שנפרדנו, אתה כבר לא הגבר שהתאהבתי בו. 

גם כי לא היית אז גבר, אלא ילדון, ואני הייתי ילדונת. 

גם כי למרות שמה שהיא אומרת, אני לא חושבת שזה מוסיף לאיחוי הלב השבור שלי, גם אם זה לא קורע אותו יותר. 

גם כי למרות שאני מרגישה שעכשיו אני איכשהו יותר בוגרת ויש לי רצונות אחרים וצרכים אחרים מקשר,

אני בעצם ממש אומללה ולא מוצאת אף אחד.

אנשים לא מבינים איך אין לי חבר.

גם אני לא מבינה את זה.

סתם, בטח שאני מבינה- זה כי אני בררנית, סגורה, ולא מוכנה להודות בזה- אבל פגועה עד עמקי נשמתי בכל הקשור למין הגברי. לא כי זלזלו בי, איכזבו אותי, פוצצו לי את הבועה. גם, אבל בעיקר כי תמיד עשיתי הכל להיות הכי בסדר ועדיין פגעתי בכולם.

וזה כואב, 

שמה שאני רואה כשאני מסתכלת על מי שהיה אהבת חיי והבן אדם הכי קרוב אליי זה בחור שנראה ממש טוב (הטעם שלי בול), עם איכויות מספר, וזהו. 

ממש לא מישהו שהייתי מאמצת ללהיות החיים שלי. אז ברגע הזה אני נזכרת בכל מה שהוא היה בשבילי, ומנסה להאמין שהוא עדיין בדיוק אותו בחור, רק באדרת אחרת, בסיפור של מישהי אחרת. 

;

לפעמים היקום צוחק לנו בפנים. 

הסעת אותי הביתה וידעתי שזה עכשיו או לעולם לא, אז ביקשתי ממך לעצור לרגע את האוטו ואמרתי לך בצורה העקומה אך אמיצה האופיינית לי שיש לי רגשות, ושהלילה ההוא לא היה סתם בשבילי. היה לי חשוב להגיד לך את זה כי אני חושבת שאתה אוהב אותי כבר הרבה זמן ושאתה חושב שזה היה סתם לילה שעשועים בשבילה, המטורפת הפזיזה הזאת. אז דאגת להבהיר לי יפה שזה היה האלכוהול שדיבר ולא הלב, ואני רציתי להבהיר לך כמו שניסיתי להבהיר שם מתחת למנורת הרחוב המסנוורת הזאת שאלכוהול רק משתיק את המוח ונותן ללב לנהוג לבד. 

אבל לא עשיתי את זה. הרגשתי שאני את החלק שלי-עשיתי, וקיוויתי שאהיה מספיק אמיצה בשביל שנינו, אבל אתה הרבה יותר מידי פחדן. 

אני מאוד מצטערת בשבילך על הפחדנות הזאת. החיים ממש קצרים. זה לא שאמרתי לך בוא נהיה ביחד עכשיו. אפילו אמרתי לך שלא נהיה ביחד לעולם כי זה ממש לא בסדר, אבל חשבתי שלפחות תהיה לך ההגינות להתוודות. לא משנה, מטרת השיחה הייתה להוריד לי אבן מהלב, לא לקבל הצהרות אהבה. יש לי מספיק כאלה לצערי. 

שבועיים אחר כך הייתי בטוחה שתעשה את הצעד החכם ותוריד אותי קודם ולא תסיע אותי הביתה, אבל לא עשית את זה, ולא יכולתי שלא לתהות אם אתה מקווה שנקיים עוד שיחה מביכה שבה אני אדבר בעיקר ואחשוב איך לא לצאת פתטית ולא לגרום לך לבעור מבושה. אני חושבת שבאיזשהו מקום קיווית. 

הייתי ממש נחמדה בשיחת חולין הזאת ויצאתי מהאוטו, בתקווה שהפרק המביך הזה מאחוריי. 

אבל לא. 

כי בפעם הבאה שהגעת לפתח הדלת שלי כבר לא יכולתי לחבק אותך אפילו. טפחתי לך על הכתף כאילו אנחנו מורה ותלמיד או קשר מביך אחר וירדתי למטה. אולי זה ילמד אותך אומץ. 

אני די בטוחה שלא. 

אני אשאר עם הפנטזיות. גם ככה הן לרוב יותר טובות מהמציאות.