באיזשהו מקום אני מאמינה באימרה שכולנו אינטרסנטים מסריחים.
שכל החלטה, מחשבה, או צורת התנהגות שלנו נובעת מהצורך האינסופי לשרת את עצמינו.
אני מגיעה לסופ"ש ופתאום חושבת לעצמי, למי יש אינטרס לראות אותי עכשיו? חברות שלי לא נמצאות כאן.
נניח שהן כן היו נמצאות כאן, מה יוצא להן מזה שהן רואות אותי?
1.הן זוכות לפורקן של אשר על לבן
2.הן זוכות לבילוי בצורה החברתית המקובלת
3.הן זוכות לחברה- הצורך הבסיסי של האדם
אני מניחה שזהו זה.
אולי בגלל זה התייאשתי מזה שיהיו לי ידידים בנים. אני מצליחה לקיים את זה, בערך... אבל זאת לא ידידות אמיתית.
כי אני לא חושבת שהם יציעו לי להפגש בסופ"ש. זה תמיד יבוא ממני. כי לי יש אינטרס- החברה שאני רוצה להשיג מזה. להם אין אינטרס- הם יודעים שזה לא לגיטימי שתהיה בנינו אינטרקציה מינית, ולחלקם גם יש חברה. אז טכנית אני לא שימושית להם.
רובינו ממש משתדלים לא לחשוב על זה... על העובדות הפשוטות האלה של החיים. אבל זאת האכזריות הבסיסית של האדם.
מכאן הכל כבר מתפתח למקומות הרבה יותר גדולים ומגעילים, כמו השואה למשל.
בברצלונה מלצר בריטי אחד שאל את אמא שלי למה אנחנו חוזרות אחרי זמן קצר כל כך הביתה. היא ענתה לו שהחופשה שלי בצבא נגמרת.
הוא הסתכל עליה בתדהמה (אני לא הייתי שם)- מניחה שעבר לו בראש פלאשבק שלי אוחזת בעוזי ומרססת בתים.
אני מקווה שהיא לפחות לא הורגת פעוטות ותינוקות, הוא אמר לה. כמובן בהשפעתה של התקשורת- הבתים המרוסקים והאנשים המדממים מעזה.
למה אף אחד לא מנסה להבין את הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה? הם באמת חושבים שאנחנו ששים לכלוא אנשים ברצועה מהשטח שלנו ולהיות איתם במלחמת קיום ולממן אותם ולחטוף מהם גראדים והכל באותה נשימה?
שבוע הבא הוא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
אני הבן אדם היחיד עלי אדמות שמסתכל על האנשים האלה שמתו כקורבן לנסיבות המדיניות הנוראיות שלנו? לא רק כגיבורים ומגני המדינה?
ושלא תעזו לקשור את זה לימין או שמאל.
הכל מתערבב כל הזמן. קהילה יהודית שראינו שהשמידו אותה כי האשימו אותה בהבאת המגפה על עיר בקטלוניה. האשימו אותם דווקא כי מעט מאוד יהודים נדבקו ומתו מהמגפה באופן יחסי. מאוחר יותר התברר שזה בגלל שההרגלים המושרשים בדת היהודית קשורים להגיינה- מקווה, נטילת ידיים, מקלחת לפני שבת. בזמנים שבהם בקושי התקלחו זה היה משמעותי מאוד.
אתמול היה יום השואה. עוד מאורע שקרה בגלל... שנאה, ובורות, שהם בעצם כמו הביצה והתרנגולת ואי אפשר לדעת מאיפה זה התחיל.
באחד הסיורים שלנו בברצלונה המדריך הראה לנו אבנים עם אותיות יחידות בעברית. הוא הסביר שבגירוש ספרד לקחו את אבני הבנייה מבית הכנסת והשתמשו בהם כדי לבנות... נו, כנסיות. אז מידי פעם אפשר לראות אותיות תועות בעברית על הבניינים.
אני ועוד זוג היינו הישראלים היחידים. הוא תמה בשאלה- איך אתם לא מתלהבים? זאת הפעם הראשונה שאני מספר את העובדה הזאת.
באתי אליו אחר כך. אמרתי לו שאני יודעת למה אף אחד לא מתלהב. מי שלא יהודי- זה לא מעניין אותו, ומי שיהודי- רגיל כבר לראות רק שרידים.
מתי בפעם האחרונה מישהו אמר לכם- בואו אני אראה לכם את הרובע היהודי שנשאר כן בשלמותו ואף אחד לא הרג את היהודים שגרו בו/שרף את המבנים/גירש את היהודים/משהו הרסני בסגנון?
כל הדברים האלה...
הסיבה שבגללה הקמנו מדינה. אין לי ספק שזה הציל אותנו.
אבל האם אנחנו מוגנים כאן? כשיש לי פחד נוראי שישספו לי את הגרון בשנתי באוטובוס או ידקרו אותי בתחנה המרכזית?
כשכל כמה שנים זורקים עלינו טילים ופצצות ותוך כדי נהרגים לנו חיילים ואזרחים ותוך כדי מאיימים עלינו בחרם גלובלי?
כששודדים ניצול שואה בערב יום השואה? כשחרדים זורקים אבנים על חיילים ומאיימים בהריגה שלהם?
כשחוטפים שלושה אזרחים והורגים אותם? כשחוטפים עוד אזרח ושורפים אותו בחיים?
אני חושבת שכל ימי הזיכרון האלה, צריכים להזכיר לנו כמה דברים.
בין היתר שאולי אנחנו לא ממש בדרך הנכונה כאן. אם אנחנו זוכרים את השואה בה כלאו את העם שלנו בגטאות ושבוע אחרי זה את קיומה של המדינה שלנו שמה שהיא עושה עכשיו זה לכלוא אנשים אחרים במשהו שמזכיר באופן מסוים גטאות, והכליאה הזאת היא אחת מהסיבות שגורמת להרג של חיילים שאנחנו מציינים את זכרם רק ערב לפני. בעצם גם קיומה של המדינה גרם להרג חיילים שלנו. בעצם אולי בלי השואה לא היינו מצליחים להקים מדינה.
משהו מאוד דפוק פה בכל העניין הזה.
אולי אנחנו בעיקר צריכים לזכור ששנאה והרג הם אלה שהובילו אותנו להקמת המדינה, אחר כך להמשך קיומה, ואחר כך לסכנת הכחדתה. אולי אנחנו צריכים להיזכר בזכות, ובגלל מה אנחנו יכולים לחיות בכלל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Seeker