Depths Of Mind

חמש בבוקר, לא ישנו כל הלילה. אנחנו משתדלים להעיף את עצמינו החוצה, מטושטשים לחלוטין. פתאום באמצע ההליכה הוא מרים אותי מאחור, הולך איתי כמה מטרים ועוזב. מהדברים הלא ברורים הרבים שהוא עשה, ולא ירדתי לסוף דעתו, אבל חשבתי שזה חמוד. אז לא היה אכפת לי. 

הגענו לאוטו שלי. אני באה להסתובב אליו, אבל הוא מקדים אותי- תופס אותי מאחורה, מחבק חזק, ואז בתנופה קטנה קדימה דוחף אותי, כאילו אומר "קדימה, תלכי כבר, לפני שאתחרט על זה."

אני בכל זאת מסתובבת. העיניים שלו נצבעו פתאום בכחול כהה ומחשמל, הוא נבוך נורא וזה מרוח לו על כל הפרצוף. אני מחייכת ומנשקת אותו, לאט, כדי שיבין שאני מתכוונת לזה באמת. כמעט מתתי בדרך הביתה, כמעט נרדמתי על ההגה, והייתי שמחה כל כך.

~

שבע בבוקר. לא ישנו כל הלילה. הוא לוקח אותי שק קמח כי אני כבר לא מסוגלת ללכת על העקבים. העיניים שלי נפוכות מרוב בכי, שמלת התחפושת שלי מציקה לי. לא אכפת לי מכלום. אני רק רוצה שזה יגמר כבר. זה לא נגמר. 

אבא שלי בא לקחת אותי. הוא נראה שבור כי הוא בדיוק היה באמצע להכין לנו אוכל מנחם. הוא לא רוצה שאלך, אבל אני הולכת. 

אני מתיישבת במושב הקדמי, מרגישה חרא כל כך. אבא שלי אפילו לא כועס. הוא אומר שאני בטח עייפה ושאני אשן קצת. הו, כמה שהוא צודק.

אני ישנה כל הדרך הביתה. 

~

אנחנו יושבים על המיטה שלו. הוא בוכה ומתחנן, בבקשה תני לי להסביר, בבקשה אל תלכי. אנחנו עוד יכולים לתקן את זה, אנחנו יכולים להיות מאושרים. אני אעשה אותך מאושרת, אני יודע. אני רק צריך עוד הזדמנות, אני לא הבנתי-

אני קמה ללכת. הוא תופס  אותי בכוח וזורק אותי על המיטה, נשכב מעליי. זאת נשמעת כמו תחילת סצינה של אונס אבל הוא רק מסתכל עליי במבט הכי נוראי בעולם, במבט של הבנה, מבט פעור מצער וחרטה. אני אוספת את עצמי, כמו שאני תמיד עושה ברגעים כאלה, ואומרת לו שזה לא הגיוני מה שקורה כאן. משחקת על הקלף החזק. הוא יורד ממני ומתיישב על הרצפה. המבט הנוראי עדיין תקוע בי בלי רחמים. אני פשוט יוצאת כשהזיכרון האחרון שלי זה המבט הזה.

אני בוכה כל הדרך הביתה.

~

 היו לנו כל כך הרבה רגעים מתוקים. והרבה נוראיים. מוזר שאני נזכרת בהם רק עכשיו, מעלה עליהם גירה במוח שלי, 

מנסה להחליט אם זה גורם לי להתגעגע או רק לשמוח שזה מאחוריי. אני בוחרת באפשרות השנייה. 

קדימה הלאה