"אפשר לומר לך משהו בכנות מכאיבה?"
הנהנון ראש ביישני אופייני. אני מנסה שלא להוריד את העיניים למטה במהירות ולהחזיר את המבט, אבל הרגש חזק ממני- כהרגלו.
"אני ממש רוצה אותך. למעשה, אני צריכה לומר לך תודה כי הזכרת לי שאני יכולה לרצות מישהו ככה בכלל. לפני זה, כבר התחלתי לחשוב שהוא היה הגבר היחידי שנכון בשבילי, שכבר לא אכיר אף אחד שאני יכולה לראות איתו משהו אמיתי.
אני מסתכלת עלייך ואני יכולה לראות את זה."
ככה זה לפחות קורה בראש שלי. אבל אני לא מסוגלת אחרי הברייקס הזה שקיבלתי.
אם היא עדיין במשחק, אין לי רצון מוסרי לומר לו את זה. אבל אני לא יכולה לדעת. גם משפיל אותי לשאול. משפיל אותי להסתכן בזה שהוא יאמר לי שהוא כבר חשב שהוא הבהיר לי את המצב, והוא מצטער אם לא הבנתי.
אני שונאת את הניחושים האלה, אני לא מוכשרת בזה, אני רק סובלת מזה,
ואני רצה אותך. מאוד.
לא קרה לי הרבה פעמים בחיים שקיבלתי דחייה והמשכתי לרצות את הבחור. גם לא הרבה פעמים שקיבלתי דחייה.
אני חייבת לאזור אומץ. בסופו של דבר הדבר הזה שאני הכי מפחדת ממנו זה הדחייה הסופית, זאת שתבהיר לי שאין סיכוי.
גם ארגיש נורא שזה מה שאתה חושב עליי, גם ארגיש נורא שאין לי סיכוי איתך,
אבל אולי אז יהיה לי יותר קל לשחרר מזה, כמו שקורה לי בדרך כלל.
אני מתגעגעת לימים פשוטים יותר. הלב שלי מציק לי. אני לא רוצה יותר דברים מסובכים,
פשוט משהו שיעבוד.
כמו שזה היה איתך.
כמו שמנקר בי החשש שכבר לא יקרה לי לעולם,
למרות שאין באמת סיבה, אבל קשה לא להתייאש... התחלתי את המירוץ הזה עם המון אוויר בריאות ואני מרגישה שאחרי שעשיתי הפסקה נהייתי אסמטית.
תמיד הייתי חזקה במטאפורות... אלוהים ישמור
תמיד העדפתי להיפגע מאשר לפגוע,
פתאום משהו בי הודף את זה
"מאוהבת, קשה לי להודות, מפחדת לשתף אותך במחשבות..."
ג'יין בורדו, אתם לא הוגנים.
JUST DO IT?
בלי לפחד, כי בסופו של דבר מתחרטים רק על מה שלא עושים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Seeker