יום כיפור...
אני מרגישה כופרת מאי פעם. לא מחוברת בכלל. אפילו חשבון הנפש שלי נמרח לו על השמשה של החיים...
מרגיש כאילו כל העולם חייב לי סליחה. אני שונאת את זה, מעולם לא יכולתי לסבול רחמים עצמיים, גם כשהם היו כל מה שמילא אותי.
ערב יום כיפור, ואני לבד. האחים שלי שוב בחוץ עם החברים, מדגישים לי כמה הכל אצלי ריק.
אני אמורה להפגש עם הבנות מחר. היום כל אחת מהן בביתה, מאושרת ושמחה בחלקה. ואני בביתי, לא מאושרת בכלל ורחוקה מלהיות שמחה בחלקי.
אני מרגישה בן אדם ממורמר כל כך... עוד חודשיים אני בת עשרים ואחת, זמן נהדר לגלות כמה אני לא מרוצה מהחיים שלי.
רק מחכה שתקופת הצבא תסתיים כבר. זה נכון מה שאומרים- אסור להיתלות במשהו שיקרה/יגיע בשביל האושר שלנו. אני באמת רוצה לנסות לעשות יותר בשביל עצמי, יותר בשביל שיהיה לי טוב. ליומיים שלמים מהשבת הזאת זה אשכרה הצליח. אשכרה הרגשתי כאילו יש סיכוי שיהיה לי כיף- כיף אמיתי- בזמן הזה שנשאר לי בצבא.
המון זמן לא הייתה לי תחושה שאני שווה משהו.
ראינו עכשיו סרט על שני אנשים שבגלל כל מיני דברים מפגרים הם לא היו ביחד המון זמן, כל פעם היו במערכות יחסים אחרות והטיימינג אף פעם לא התאים, עד שהם סוף סוף הבינו שהם רוצים אחד את השני. ישר חשבתי עלינו... איך אולי הטיימינג ישחק לטובתינו פעם, ובפעם הזאת אני לא אהיה טיפשה כל כך. אני אתן צ'אנס. המשפט הזה- שאנחנו מתחרטים רק על מה שאנחנו לא עושים, מערכות היחסים שלא היו לנו, וההזדמנויות שלא ניסינו, נכון מאי פעם.
לפחות הקראש שלי עבר. זה קצת מעודד. אני עדיין מרגישה שאני תקועה, ומתחילה להישמע כמו רווקה מתוסכלת בת 50
הייתה לי רשימת TD מטורפת, ולא עשיתי אפילו דבר אחד מהרשימה. כי אני לא באמת רוצה. כי אין לי מוטיבציה לשום דבר חוץ מרביצה, ורחמים עצמיים.
מה אני מאחלת לעצמי לשנה הזאת?
1.להשתחרר כבר
2.עד אז, להנות
3.לשנות דברים שמפריעים לי בצבא
4. להיות משמעותית בחיים של אנשים
5. לא לחכות למי שלא מספיק רוצה אותי בחיים שלו
6.לפתוח את הראש, ואת הלב
7.להכיר חברים חדשים
8.להכיר מישהו
9.להשקיע בעצמי, לשם שינוי
10. לא לוותר על כלום, גם אם קשה
11. לזכור שאני לא סופרמן. אני בן אדם
12.לתכנן את הטיול הזה כמו שצריך, בלי פחד
13.לשמח את האנשים שבסביבה שלי, להיות נכס, לא עול
14.לעשות מה שעושה לי טוב. שזה לא לשתות קולה
15.ללכת עם האמת שלי, גם אם היא מיעוט
כן...
אי אפשר לומר שאני מסתכלת מסביב ואושר עולה בלבי.
סליחה לקהילת הלהט"בים, שהם חיים עדיין בעידן חשוך ומפגר, שלא מקבל אותם כחלק שוויוני בחברה. עוד קצת חברים, עוד עשר שנים לא תהיה מדינה אחת שלא תהיו בהן שווי זכויות. ההיסטוריה הוכיחה את זה.
סליחה לכל בעלי החיים, על כך שאנחנו ממשיכים לטבוח בכם ולהתייחס אליכם כמו חומרי גלם, ולזהם את הכוכב שלכם, ולהרוס לכם את החיים.
סליחה לכל התינוקות, שנושמים אוויר מזוהם ומקבלים אייפד לרייר עליו, במקום שנלמד אתכם איך להסתכל בעיניים, כדי שתוכלו לגדול חלולים.
סליחה לכל הילדים בדרום שיש להם טראומות לכל החיים, והם לא בחרו את כל זה, ואין להם צ'אנס להבין
סליחה לכל הילדים בעזה שיש להם טראומות לכל החיים, והם לא בחרו את כל זה, ואין להם צ'אנס להבין
סליחה לפליטים בסוריה, שקצת מזכירים אותנו אחרי השואה- בורחים בספינות ל"מקום טוב יותר", שבו לא רוצים אותם.
אבל איכשהו אני שמחה שהאירופאים סוף סוף יבינו את החיים במזרח התיכון, ומה זה טרור אמיתי בתוך הסלון שלך. סליחה על זה.
סליחה לכל קורבנות שנאת החינם בישראל באשר הם... שהם רבים מידי, מגוונים מידי, ובעיקר חפים מפשע מידי. מוות סתם
סליחה לכל האנשים שעשו להם משהו רע אבל זה לא אופנתי כרגע בתקשורת לדבר עליהם, אז זה לא מעניין אף אחד
והרשימה עוד ארוכה מאוד.
סליחה...
כמה פעמים אמרו לי את המילה הזאת והיא לא הזיזה בי כלום.
כמה פעמים אמרתי אותה, והרגשתי שזה סתם בשביל האדם האחר, כקישוט, כיציאה מידי חובה.
כמה פעמים רציתי לשמוע אותה ונותרתי ריקה.
היו גם כמה פעמים שהיא שינתה להם את המבט בעיניים.
וזה היה בשבילי הכל, כמו פרח שפורח לי בלב
אבל זה לא קורה הרבה. כי מעטות הפעמים שהמילה הזאת באמת יכולה לכפר על הדברים שהיא מנסה לכפר עליהם.
ואני לא מאשימה את מי שלא סולח- תמיד אמרו לי בגן שאם מבקשים סליחה זה כמו פוליסת ביטוח ללב שלך.
הריטואל המאוס הזה.
"תבקשי סליחה"
"יופי, סלחת לה?"
"אבל היא ביקשה סליחה, כשמבקשים סליחה חייבים לסלוח."
לא, גננת מתוקה, לא חייבים. אי אפשר להיות חייבים להרגיש משהו שלא מרגישים.
אבל זה לא באמת מעניין אתכם- העיקר שכולנו נחייך בתמונות הסלפי שלנו, בלי הבעה בעיניים
מצחיק איך בעצם כלום לא השתנה בעולם, וכמו שמדריך טיולים אחד אמר לנו פעם- same shit, diffrent toilet
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Seeker