זה בהחלט הרגש העיקרי בחיי לאחרונה.
אני מרשה לעצמי לקרוא לזה רגש כי כבר מזמן הבנתי שתחושות פיזיות ונפשיות כמו שנהגנו בני האדם להפריד, שוות הן. מגיעות מאותו המקור, משפיעות זו על זו, ולכן מבחינתי אחד.
אני מרגישה שאני נקברת. אני יודעת שזה מצב רגיל של לימודים עבודה חובות, סחרור שהרבה אנשים בגילי עוברים וחווים כרגע.
אני יודעת שהבחירות האלה הן לא עליי,
הן על הנכים, הלהט"בים, ניצולי השואה, הילדים בבתי הספר, החיילים, תושבי הפריפריה, וכל מי שלא מתייחסים אליו כמו שמגיע לו.
אני הפריבילגית מהמרכז שבטיפשותה רצתה ללמוד בתל אביב הגדולה,
אני שהייתי מספיק חכמה וממצב סוציו אקונומי מספיק טוב כדי להתקבל לתוכנית טובה באוניברסיטה,
אני ממש מרגישה שאני נקברת. תחת העומס ויוקר המחיה, תחת הרצון להוציא ציונים טובים ולכלכל את עצמי, תחת החובות שבדירה.
אסור לי בתכלית האיסור להתלונן, אני יודעת. יש לי את הערב לעצמי, אין לי ילדים, אין לי משכנתא,
יש לי המון מזל בחיים ויש לי את הזכות, באמת את הזכות להיות איפה שאני רוצה להיות- פחות או יותר. פחות.
אני לא רוצה להגיע לתשישות הזאת כל פעם.
לא הייתי אומרת על עצמי שאני לא יודעת לנהל אורח חיים בריא, או לנהל זמן. האמת שאני אפילו מעל הממוצע בשני הדברים, ועדיין מגיעה למצב הזה, של עייפות ממוטתת, עצבות וריקנות, כאבים פיזיים, וחוסר חשק.
הערב הגעתי לדירה ואכלתי בה ארוחת ערב, דבר שלא קרה לי כבר שבועות. ישבתי במרפסת ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אז עשיתי משהו שקשור ללימודים. זה היכה בי, אני לא רגילה להיות לבד, ואני לא רגילה לעשות מה שאני רוצה, אלא מה שאני צריכה.
אפילו כשאני מבלה זה לפעמים מתחושת מחויבות מסוימת לאדם שרוצה לבלות איתי, כי וואלה אני אהיה קטנונית עכשיו ואגיד שאין לי כוח לבר ואני מותשת? צאי מזה, צאי לזה, קדימה הלאה
אני רוצה אותי בחזרה
הגזמתי
פשוט הגזמתי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Seeker