כבר הייתי שם, כל כך צעירה ותמימה, רק התחלתי להיבנות ונשברתי כבר אז כל כך בקלות, נתתי לדברים לשבור אותי, נתתי לאנשים לגרום לי לשבת בקצה החלון וכמעט לקפוץ ממנו, נתתי לעצמי לקחת סכינים ולקרב אותם אל ידי, נתתי לעצמי להיות מישהי שאני לא ולנסות לצאת מהעולם הזה בשביל אנשים שהם לא אני, אנשים שלא שווים את זה, אנשים שהצליחו לשבור אותי, שהוציאו אותי משפיותי.
אני באמת לא יודעת איך ניצלתי מזה, אני לא זוכרת איך זה קרה ולמה זה קרה שפתאום התאוששתי מזה והגעתי לאיפה שאני היום, עם המחשבה החזקה שניצבת בראשי האומרת כי אני לעולם לא אעמוד שוב שם ואתן לעצמי לקפוץ.
דבקתי במנטרה הזאת כבר כל כך הרבה שנים, כמעט בלי ששמתי לב אפילו. ניסיתי לגרום לאנשים מסביבי לא להגיע למצב הזה, כי אני כבר הכרתי אותו.
ועכשיו.. הגעתי לימים הכי קשים שהיו לי בכל 17 שנות חיי ואני תופסת את עצמי מחזיקה שוב במחשבה שהיה יותר קל פשוט לקפוץ.
כן, כמה עלוב זה נשמע, אני יודעת, כל כך צעירה מה היא כבר מבינה בחיים שלה אתם בטח חושבים לעצמכם. אתם מוזמנים ללכת מכאן אין לי כוח לעוד שיפוטים, לא צריכה את זה.
אני לאט לאט קולטת שאיבדתי את השליטה בחיים שלי.
כל הדברים שאני אוהבת ושאני חיה למענם אני הורסת כי אני כבר מאבדת שפיות ובריאות וכוחות.. ואין לי כוח יותר לעסוק בדברים שהכי חשובים לי.
נתתי לעצמי להתחיל לעשן, נתתי לעצמי להמשיך לעשן, נתתי לעצמי לסיים חפיסה בפחות מחודש, נתתי לעצמי להחזיק סיגריות.
בתור אחת שצועקת על ההורים שלה להפסיק לעשן, בתור אחת ששונאת את הריח הזה, בתור אחת שתמיד הייתה נגד עישון.
פעם הצלחתי להושיב את התחת שלי וללמוד לבגרויות ולעשות את מה שאני צריכה לעשות.. לקח זמן וזה קרה שנייה לפני כל מבחן אבל הצלחתי. ועכשיו? אני עומדת שנייה לפני קבלת תעודת בגרות, עם סיכוי מאוד אפסי לקבל תעודה כזאת.. זה לא העניין של ציונים ומספרים בלתי משמעותיים על גבי נייר חלק שאפשר לקמט ולזרוק לפח.
זה העובדה שהצלחתי להרוס את החיים שלי רק בגלל העצלנות שלי וחוסר הכוח שלי להתמודד יותר עם דברים.
אני לא מצליחה יותר להושיב את התחת שלי, להתרכז וללמוד.
המגמה שלי? הדבר שאני הכי אוהבת ושחשוב לי? אני כבר לא רוצה יותר, כבר חשבתי על פרישה, שנייה לפני הסוף.
פרשתי מהכל, עזבתי את הכל. הרסתי את החיים שלי כבר עכשיו. כן אני יודעת מוקדם לומר ואני סתם מתבכיינת אבל אני פשוט ותרנית. אני שונאת את זה. אני שונאת את זה שאני ותרנית. ורצות לי מחשבות כל כך סוטרות בראש.
אני יודעת שאני מתבכיינת על שטויות, אני יודעת שיש מוות (והוא קורה הרבה לאחרונה סביבי) ושיש נכות והתמכרויות וכל דבר פי אלף קשה יותר מהחיים שלי, אבל אם קשה לי להתמודד עם הדברים הקטנים האלו.. מה הייתי עושה עם דברים יותר גדולים? מה אני אעשה בהמשך חיי? כבר הרסתי חצי מהחלומות שלי..
ועברתי את שלב הרצון למות, אני פה כדי להתמודד עם החיים. אבל.. לא היה יותר פשוט אם כבר הייתי קופצת?
לא לא, די. אני חייבת לנקות את המחשבות האלה. אני אצליח. אני אצליח. אבל אין לי כוחות כבר להצליח.
אני לא מצליחה לאסוף את עצמי בידיים כבר, אני מרגישה שאני צריכה מישהו שיאסוף אותי. אני צריכה לקחת את עצמי בידיים. אני צריכה את החיים שלי בחזר... הם מעולם לא היו בידיי. אני צריכה לבנות מחדש את החיים שלי. בדרך שאני רוצה. אני צריכה לבנות החלטות ומטרות חדשות, אני צריכה להתחיל ליישם. אני צריכה לחיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
regret nothing.