לפני שנה בידיוק שקלתי -45- קילו.
הרזתי והרזתי בשביל השרמוט, עשיתי הרבה דברים בשביל לזכות בצומת לב שלו, עשיתי דברים מטומטמים בשביל לנסות להשאיר אותו לידי.
עכשיו אין שרמוט ואני גם שוקלת מספר נורא נחמד של 56, שהצלחתי לרדת לפני בערך חודשיים ואז העלתי אותו שוב...
כנראה זה למה אף אחד לא רוצה אותי, פתאום לא רואים לי את העצמות בגב באופן נורא משעשע כשאני מקפלת אותו והצלעות לא מתחילות לבלוט לי.
מצחיק שכל התהליכים של ההרזיה והבכי וכל החרא הזה קוראים בלי שהחרא שאמור להיות החברים שלי יודע את זה, וזה ככה כבר הרבה הרבה שנים, איזה כיף להיות אני מה?, אפילו אני לא רואה טעם לטנף את ישראבלוג בחרא שאני מכניסה לפה.
ובשיא התאכלס?, אין לי כרגע אפילו מישהוא להגיד לו "וואלה אחי, איזה חבר טוב אתה.", פשוט כי אני לא מעניינת יותר.[יש לי ידידים וותיקים שאני יכולה לשבת איתם על כוס וויטמינצ'יק או גלידה אבל לא יותר מזה.]
כי אני לא מצחיקה יותר, ובכללי הבני אדם היחידים שסבלו אותי ככה כבר לא מדברים איתי.
אני כל הזמן חושבת על ללכת לבקר את אחד מהם בעבודה שלו, אבל אני פשוט פוחדת שהוא יסרב לדבר איתי וימשיך עם הפרצוף החמוץ.
ואני מתגעגעת אל שניהם יותר מהכל, והם חסרים לי, ואין לי אף אחד, אף פאקינג אחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
