הבט בנו אהובי, יושבים על ספסל ציבורי בפינה ושותקים על החיים.
השמיים מעלינו אפלים כמעט כמונו, מהם נגזרים שני כוכבים שמאירים בקושי
על העיר הקטנה שלנו.
אהובי, תשכר אותי. בוא נקפוץ לפיצוציה פה ממול ונקנה בקבוק ואן גוך.
ואן גוך סגול, אני יודעת שזה הטעם האהוב עליך.
ואני יודעת שהכול עדיף לך מאשר לשבת כאן מולי ולשתוק.
תחשוב על זה, בוא נשתה ונסלק את המבוכה המרה והעגומה הזו ששוררת בינינו כאן, עכשיו,
כשמזמן כבר נגמרו לנו המילים.
כשמזמן הדבר היחיד והאחד שמאחד בינינו הוא התשוקה.

בוא ניזכר קצת, אהובי. אני הייתי נערה מודחקת. אתה היית גבר שבגברים.
זה היה סוג של לאב סטורי כמו בסרטים, אני אבודה ואתה לגמרי יציב,
אוחז בידי והכול פתאום ורוד ושלם.
ואיך בסוף מסיבת הסיום של כיתה י"ב גררת אותי, מסטולה אמיתית,
אל החדר העצום שלך, בוילה הידועה לשמצה בכול העיר. 
המסיבות המטורפות שהיית עושה, עם המוזיקה הכי מטורפת שב11 רק החלה להתנגן,
הביאו לכך שכול השכנים המבוגרים עזבו.
כלום לא הפריע לך לממש את החלום, פתטי אשר יהיה.
בחדר הזה שלך הראית לי את מה שחיכיתי במשך חודשיים לראות,
בגרסה הכי אמיתית ומוחשית, ואני התלהבתי שפשוט התחלתי לקפץ על המיטה שלך
ואז אל תוך זרועותיך, ואז עליו.
ושם, בשיא הקשר שלנו, הגיע הכישלון הכי גדול.
כי מאותו רגע לא ידענו מילים.
זה היה מיותר ולא נחוץ, זה הפך לנטל.
לא תקשרנו במילים כמו שתקשרנו במיטה, ואתה תמיד התעקשת שזה לא עושה לנו טוב.
אבל לי זה לא היה אכפת. לא חיפשתי מילים ולא חיפשתי נחמה.
חיפשתי רק את זה.
זונת חופים, השרלילה של השכבה, למי אכפת.
היית הכול.