אוף נו. כל הזמן אני חייבת להתגעגע.

אז אחרי איזה 4 חודשים אם לא איזה חצי שנה שלא דיברנו החלטתי לכתוב לו עוד פעם.

הכל התחיל מזה שחברה שלי שלחה לי סרטון של מישהו שמנגן בפסנתר, סבבה והכל פתחתי את הסרטון ואפילו בלי להסתכל על השם גיליתי שזה הוא.

אותו אחד שהיה בינינו קטע או מה שזה לא היה. הרגע הזה, החזיר לי פלאשבאקים רציניים, כשהיינו מדברים ומטיילים ביחד, והיום ההוא על הגג, ולמרות כל הריבים שלנו וכל הבעיות שקרו בגלל זה, זה גרם לי להתגעגע אליו.

זיהיתי שזה הוא, ברור שאני יזהה אלא מה אני חייבת לזהות, לפי הידיים, לפי הפסנתר, לפי הרקע, אני מכירה את הבנאדם כלכך טוב שזה מפחיד.

בגלל זה גם הייתי בדילמה אם לכתוב לו. כי אני כבר יודעת מה הוא יגיב, שהוא לא מאמין בניסיון שני, או שלישי, או כל אחד אחר, שהיה לי את הניסיון הראשון להוכיח את עצמי, כמו מין משחק כזה, שצריך לשרוד אותו.

אז החלטתי לכתוב לו, לא רציתי להישמע כאילו אני מתחננת שנחזור לדבר, אבל אני יודעת שהתבגרתי ושאני לא אותו בנאדם שהייתי.

אני ירדתי עליו, הצקתי לו, אבל כל זה היה מתוך זה שנגררתי, לא רציתי להיראות כאילו שאני מתגעגעת אליו אחרת מה יחשבו עליי.

ועכשיו נשאר רק לחכות, למרות שאני כבר יודעת שהוא יסנן אותי או פשוט יגיד שזה לא מתאים לו או משו. ואז הוא ילך לחברים שלו ויגיד להם שאני מתחננת שנחזור לדבר.

בקיצור, החיים שלי נדפקו, ממש לא ציפיתי לזה שאני פתאום משום מקום יזכר בו ויתחיל להתגעגע. במיוחד לא עכשיו שיש לי מישהו אחר.

ערב טוב [?]