*                     מנק' מבטה של  סלסט                 *                                           *

סלסט , ככה הוא קרא לי . כשהוא כעס הוא קרא לי סלסטיה . תפסיקי כבר לחשוב עליו ,אני אומרת לעצמי , הוא כבר לא כאן והוא לא יכול לקרוא לך או לכעוס עלייך .אבא שלי ,ארתור מת לפני כמה חודשים במלחמה עם המחנה השני מטיקס . הוא היה המפקד של המחנה וכולם אהבו אותו ,בגלל זה העלו לי את הדרגה ועכשיו אני חיילת דרגה 2 . אבל כל זה לא מגיע לי, וכולם יודעים את זה . אני הלוחמת הכי גרועה שהיתה מעולם במחנה אתיקס. אני לא מצליחה לעשות כלום . כלום! ריצה, סייף, אמנויות לחימה, קליעה למטרה, שום דבר לא מצליח לי.

גם אמא שלי מתה, היא היתה חולה מאוד . זה היה לפני הרבה זמן, כשהייתי בת 5 בערך, לפני 10 שנים. לפחות זה מה שאבא סיפר לי. עכשיו אחרי ששניהם מתו אני לבד , אין לי יותר קרובי משפחה ולא אחים.

המחנה שלי- אתיקס, היה תמיד ביריבות עם המחנה השני- מטיקס ועם שבט הנהר הצפוני.

אבל עם שבט הנהר הדרומי תמיד היינו ביחסים טובים, אני לא יודעת את הסיבה ליריבות, אבל ככה לימדו אותנו לחשוב אז צריכה להיות לזה סיבה. כבר הרבה שנים יש מלחמה בין השבטים, אבל הממלכה לא עושה כלום כדי לעצור את זה.

אני שונאת את ממלכת תיאדור, במיוחד את המלך גורגיאן . הוא חושב תמיד רק על עצמו ולא אכפת לו בכלל מהעם שלו. הלוואי שהיה אפשר להחליף אותו, שמישהו אחר יהיה מלך במקומו. אבל אלה החוקים, רק כאשר המלך מת, מחליף אותו בנו הבכור. אבל למלך גורגיאן אין ילדים בכלל, אם היו לו הוא היה מחנך אותם להיות כמוהו, שקרן ויהיר. אחד כזה שאומר בתחילת כל שנה בטקס בארמון, שהוא יעזור למחנות ,אבל בעצם הוא מדבר אל הקירות, כי כולם יודעים שלא אכפת לו מאיתנו .אכפת לו רק מה הוא לובש או איזה משרת ישרת אותו היום.

המלך גורגיאן גר בארמון תיאדור. לא הייתי שם אבל אלפרדו, מפקד המחנה החדש שהחליף את אבא שלי, כן היה.

הוא סיפר שהכל שם נוצץ ויקר, ומבריק מרוב נקיון. הארמון נמצא רחוק מאוד מהמחנה. הוא נמצא בין הרי הלינתוסים, לבין גבעות בנדי וקשה מאוד להגיע לשם.

מישהו דופק על הדלת, זה ליאו,  השכן החדש שלי מאז שעברתי למגורי חיילים דרגה 2. הוא אומר לי שיש התכנסות של כל המחנה בבנין המרכזי, מעניין ,כבר מזמן לא היה איזה מקרה חשוב שכינסו בגללו את כל המחנה. 

כשסלסט נכנסה לבנין המרכזי, כולם כבר היו שם.היו כאלה שהסתכלו עליה בכעס על שאיחרה, אך רובם הביעו רחמים . ככה הם עשו תמיד מאז מותו של אביה.

סלסט התיישבה בסוף השורה האחרונה והקשיבה לדברי אלרפדו-מפקד המחנה שהחליף את אביה.

"אני שמח שכולכם הגעתם" אמר אלפרדו והמשיך "יש לי כמה הודעות חשובות בשבילכם.מחר סדר היום ישתנה במעט,האימונים ייארכו והזמן החופשי ימעט.כל הלוחמים צריכים להית בוכשר בעקבות מצב המלחמה" 

אלפרד הפסיק בדבריו ובחן את הקהל. "בימים הקרובים נפתח חזית חדשה ולשם כך הלוחמים יעברו בשבוע הקרוב לשבט הנהר הדרומי,בעלי בריתנו שכמובן יעזרו לנו בקרב והשתתפו בו,מהלוחמים הטובים שלהם"

אלפרדו הפסיק בדבריו שנית ולגם מעט מים מכוסו. "כדי שנצליח במתקפה הזאת נצטרך מידע מודיעיני טוב ועדכני יותר.אחת האפשריות היא לשלוח מרגל למחנה מטיקס" 

דממה השתררה באולם רגעים אחדים לאחר שסיים את דבריו,כולם נעצו מבטים אחד בשני בכדי להבין אם באמת שמעו נכון את דבריו.

"אני אבין אם לא תתנדבו בעצמכם אבל אל תפסלו את ההצעה ישר, לפחות תחשבו על זה,אם יהיה לנו מידע מודיעיני טוב מעודכן יותר נוכל להפתיע את אויבנו ולנצח במלחמה". אלפרדו בחן את הקהל והמשיך "אז יש מתנדבים?" הקהל שתק, למעשה אף אחד לא העיז להרים את ידו לתפקיד  בכיר שכזה,כולם ידעו בלבם שסיכון גדול עומד בתפקיד זה.

אלפרדו חיכה מעט וכשראה שאין מתנדבים אמר "אם כך נצטרך לבחור מרגל בדרכים אחרות. אתם משחוררים"

אף אחד לא קם ממקומו רק אלפרדו ירד מן הבמה פנה לכיוון היציאה. אחרים החלו לעשות כמוהו ופנו אל עבר היציאה. לפתע נשמע קול מהוסס קורא מצידו השני של האולם. "אני מתנדבת" .

כולם הסתובבו למקור הקול והביטו בנערה צעירה הנראת מהוססת לחשושים החלו להשמע מכל פינה , ואצבעות שמופנות כלפי הנערה. הנערה התקדמה מעט אל מרכזו של האולם כשקול בוקע בתדהמה "סלסט?!" .  

"אני מתנדבת" אמרתי בפעם השניה. אבל הפעם כבר הייתי בטוחה בהחלטה שלי ונחושה להגיע למטרה.

כולם התלששו והצביעו עלי, או שרק הסתכלו עלי כאילו אני משוגעת.

אלפרדו יצא מההלם ושב בכיוון הבמה, כשהגיע שאל אותי אם אני בטוחה בהחלטה שלי, והזהיר אותי ואמר שלא אוכל לחזור בי מהחלטתי מאוחר יותר.

עניתי לו שאני בטוחה בהחלטה הזו ושאני לא אתחרט. וחוץ מזה, אמרתי לו שאני עושה את זה כנקמה על מות אבי במלחמה האחרונה, וגם שאף אחד לא יחשוד בנערה שתהיה מרגלת.

 אלפרדו חשב קצת ואמר לבסוף שהועדה תדון על כך בדקות הבאות במפקדה, ושאני אהיה מועמדת לתפקיד המרגלת. ישר שאחרי אלפרדו ירד מהבמה הקהל התחיל לצעוק ולהתנגד לדבריו.

בשלב זה הבנתי שכדאי לי לצאת עכשיו ובלי שמישהו ישים לב לפני שהציפו אותי בשאלות ויצעקו עליי. כשיצאתי מהביניין הלכתי לכיוון הבית שלי,אם אפשר בכלל לקרוא לזה בית.לפעמים הוא כל כך ריק משמחת חיים. כאשר הגעתי לביתי נכנסתי למקלחת ונשארתי שם בערך שעה. כשיצאתי נשכבתי על המיטה וחשבתי על מה שהולך להיות מחר.

אם אני אבחר יהיו האימונים, הבדיקות. אבל גם אם אני לא יבחר ישארו המבטים, האצבעות המופנות לכיווני, הלחשושים.