מהפרק הקודם:

"זה היה קשה" היא הפטירה לעבר טיילור שבא לעברה ועטף אותה בחיבוק אוהב.

"מה גורגיאן רצה ממך?" הוא שאל אותה לאחר שניתק את החיבוק, ושניהם התיישבו על הרצפה כשגביהם שעונים לקיר הזהוב.

"לדבר עם מלווין. לבד" היא השיבה לו ומבט מבולבל עלה על פניהם, שניהם לא ידעו מה הוא רוצה ממלווין, אך הם הניחו לדאגתם להיעלם, היו להם הרבה דאגות אחרות על הראש. 

מלווין נכנס אל תאו של גורגיאן בראש מלא מחשבות,הוא לא הבין מה גורגיאן רוצה ממנו, ולמה במשך כל זמן השיחה שלהם בארמונו הוא הביט בו במבט מוזר.

אבל הגילוי המפתיע של האיש שהרג את אמו והכעס בעקבות כך, תפס את רוב מחשבותיו.

דלת הסורגים נסגרה מאחוריו על ידי אחד הסוהרים ומלווין הביט באיש לבוש השחורים שישב בפינת התא החשוך ותפס את ראשו בין ידיו.

הוא נראה כמי שמנסה להקטין את עצמו, בתקווה שיעלם מן העולם.

"מה אתה רוצה ממני?" הוא שאל בקרירות, הוא רצה רק ללכת משם, להיות קצת עם עצמו, לעכל את כל המידע שגילה בשעה האחרונה.

גורגיאן הרים את ראשו מייד למשמע קולו וכשזיהה אותו מלמל לעצמו "מלווין".

"מה אתה רוצה ממני?" הוא שאל שוב, מנסה לזרז את השיחה הכפויה עד כמה שניתן.

"אני רוצה שתקשיב לי ולא תשנא אותי כל כך" ביקש ממנו גורגיאן בקול חנוק מדמעות והרים את ראשו כדי לבחון את תגובתו של מלווין לדבריו.

"אתה רצחת את אמי! תן לי סיבה אחת לא לשנוא אותך" השיב לו מלווין בכעס, מופתע מבקשתו של מי שהיה עד לפני כמה שעות מלך של ממלכת תיאדור.

"למה אתה מסתיר את הקעקוע שלך עם השיער? אתה לא חושב שהוא יפה?" שאל אותו גורגיאן כבדרך אגב.

מלווין החוויר, ושלח את ידו בטבעיות אל עורפו. אף אחד לא ידע על הקעקוע שלו חוץ ממנו, הוא תמיד דאג ששיערו הארוך והמתולתל יכסה אותו עד שלא יראו אותו כלל.

"איך אתה יודע על הקעקוע?" מלווין הגיב בכעס, הוא לא אהב לא לדעת פרטים, הוא לא אהב הפתעות.

"אני דאגתי לכך שיעשו לך אותו" השיב לו גורגיאן ומלווין לא הבין, איך הוא קשור אליו? הוא שאל את עצמו.

"למה?" שאל מלווין באי הבנה.

"כי רציתי שזה יהיה הסימן שלנו, לשנינו יש קעקועים על העורף כדי שכולם ידעו שאתה בני" הטיל גורגיאן את הפצצה.

כל הצבע מלחייו של מלווין אזל והוא פשוט בהה בנקודה לא ברורה בחלל החשוך.

הוא הרגיש כאילו כל עולמו מתמוטט מתחת לרגליו, הוא לא היה מוכן לגילוי הזה.

"מלווין, אני אבא שלך, היום שלקחו אותך ממני היה היום העצוב ביותר בחיי" אמר גורגיאן ברכות.

"אתה משקר, אני לא מאמין לך" אמר מלווין בקול רועד לאחר דקה של שקט.

"מלווין..." החל גורגיאן לומר ונגע בקצות אצבעותיו בידו של מלווין, אך זה האחרון העיף את ידו במהירות כאילו נגע באש.

"אל תגע בי" צעק מלווין ותפס את שיערו בידיו בחוזקה. הוא החל להתהלך בתא הקטן בעצבנות ובמהירות.

"מלווין בבקשה, תסתכל עליי!" התחנן אליו גורגיאן, מתוסכל ממראה בנו המבולבל.

"תסביר לי למה? למה הרגת אותה?" שאל מלווין ודמעות כיסו את פניו.

"אני רציתי אותך! היא החביאה אותך ואת ניק ממני! זה לא הגיוני שאבא רוצה לראות את הבן שלו?" שאל גורגיאן בצעקה מלאה בכאב.

מלווין שתק, מופתע מדי מכדי לדבר.

"אני אוהב אותך מלווין! למה אתה לא מוכן לקבל את זה?" שאל אותו גורגיאן ופרצופו הקשוח נעלם כליל.

לזה מלווין לא ציפה, הוא הסיט את ראשו בחדות לעבר אביו והביט בו במבט משתומם.

"אני רציתי לגדל אותך! לחנך אותך להתנהג כמו מלך! אתה היית צריך לגדול בארמון, לחיות חיים טובים- אבל אמא שלך לא חשבה כמוני, היא הסתירה אותך ממני. רק בגללה אתה לא נסיך עכשיו!" גורגיאן המשיך לדבר.

"אם היית אוהב אותי לא היית רוצח את אמא שלי! זה אכזרי מה שעשית!" הטיח מלווין באביו כשהדמעות ממשיכות לזלוג מעיניו.

"מלווין אני עשיתי את זה בשבילך!" אמר גורגיאן והביט ישר אל תוך עיניו החומות של מלווין.

"רק שתדע שעדיין לא מאוחר מדי, אתה עדיין יכול לדרוש את המלוכה שלך בחזרה! יש לך יותר כוח מהבת דודה הקטנה שלך" הוא המשיך לאחר שראה שמלווין לא מגיב לדבריו.

"אתה מתכוון לסלסט?" שאל מלווין בפליאה ושכח לרגע את כעסו על אביו.

"כן, היא רק ילדה קטנה, היא לא יכולה להפוך פתאום למלכה. העמק צריך מלך כמוך! אחראי, חזק וחכם!" גורגיאן השיב לשאלתו של מלווין בקלילות.

"אתה רוצה שאני יבגוד בסלסט?" שאל מלווין ההמום את אביו.

"זה לא נקרא בגידה, היא לא באמת רוצה להיות קרובה אליך, היא סתם ניצלה אותך בשביל להשיג את המלוכה" ענה לו גורגיאן ברוגע.

"איך אתה יכול לדבר על בגידה כל כך ברוגע?" שאל מלווין המזועזע מיכולות אביו.

גורגיאן ניסה למחות אך מלווין עצר אותו בדבריו "אתה פשוט בן אדם אכזרי!" 

"מלווין, אתה חייב להאמין לי שהכל נעשה בשבילך!" אמר לו גורגיאן בקול מלא תחינה.

"גנבת את המלוכה מאחיך היחיד, גירשת אותו ואת משפחתו, רצחת את אמי ואתה עוד מעז לומר שהכל היה בשבילי?" שאל מלווין בקול רועד.

"אני אוהב אותך מלווין! אני רציתי רק את הטוב ביותר בשבילך! בבקשה תאמין לי!" התחנן גורגיאן אל בנו.

"למה שאני יאמין לך? אתה שקרן מנוול! בגללך עמק שלם היה במלחמה במשך שנים!" הטיח מלווין באביו.

"תאמין לי כי אני אבא שלך! ואתה הבן שלי, אני לעולם לא יפגע בך!" הבטיח גורגיאן בקול קרוע מכאב.

דבריו האחרונים של גורגיאן הציפו את מכסת הכאב שמלווין היה מסוגל לשאת, ובפרץ של כעס הוא שלף את פגיונו ותקע אותו בבטנו של אביו מספר פעמים תוך כדי שהוא צועק "אני לא הבן שלך!".

רק כאשר סביבתו של גורגיאן נהפכה להיות מלאה בדם, הבין מלווין מה עשה.

הוא הביט בידיו המגואלות מדם וצעק בחוסר אונים, הוא לא הבין מה קורה לו, למה הוא עשה את מה שעשה.

"מלווין" גנח גורגיאן המדמם.

איך שמלווין שמע את קול אביו הוא רכן לעברו ואמר לו בבכי "אני מצטער"

"אני אוהב אותך בן שלי" אמר גורגיאן בכבדות. הוא פלט דם, השתעל מספר שניות ואז הכל נדם.

הוא מת, חשב מלווין, והכל באשמתי.

מלווין מירר בבכי על האיש ששנא, האיש שהיה אביו בלי שידע.

הוא הניח את ראשו על בטנו הפצועה של אביו ובכה בלי להפסיק עד שנרדם לבסוף.

סלסט נכנסה לתא החשוך ונבהלה כשראתה את דמותו של מלווין מוטלת על דמותו המדממת של גורגיאן.

"מלווין" היא קראה בדאגה, ניגשה אליו וניערה אותו מתנומתו.

לאט לאט הוא פקח את עיניו וסלסט יכלה לנשום לרווחה.

"סלסט? מה את עושה פה?" שאל אותה מלווין, עיניו נראו מרוחקות פתאום, בהו בנקודה אחת בחלל הקטן ונראו כמחפשות תשובה למשהו.

"לא חזרת מהשיחה, אז דאגתי לך" היא הסבירה לו והעיפה את מבטה לעברו של גורגיאן ששכב דומם לצידו של מלווין.

"מה קרה פה מלווין?" היא שאלה באי הבנה.

רק אז מלווין נזכר בכל האירועים האחרונים שקרו לו ביום האחרון וידיו החלו לרעוד "אני הרגתי אותו" אמר מלווין והביט בידיו האדומות בדם אביו.

"אני הרגתי אותו סלסט!" הוא חזר על דבריו ורק אז הבין באמת מה עשה.

סלסט הושיטה את ידה ואחזה בידו ברוך "זה בסדר מלווין, האיש הזה היה אכזרי, היה מגיע לו למות" היא אמרה לו ברוגע.

"אבל הוא היה אבי!" זרק מלווין את הפצצה לאוויר וסלסט השתתקה מהלם.

חודשיים מאוחר יותר, עיר המלך, הכיכר הגדולה- 

"תחי המלכה סלסט" צעקו האנשים הרבים שמילאו את הכיכר הגדולה שבעיר המלך.

הרחובות קושטו בסרטים צבעוניים, המדרכות נצבעו בשלל צבעים לכבוד האירוע- כל העיר נצבעה בצבעי הקשת.

משמר המלכות לבש את מדיו השחורים ופסע באחידות מושלמת לצידה של סלסט.

סלסט עצמה הייתה מרהיבה בערך כמו הצבעים שניבטו מכל עבר מהרחובות.

היא לבשה שמלה בגוון כחול עמוק שהגיעה לה עד לכפות רגליו, שיערה הגלי התבדר ברוח ומחרוזת הפנינים שענדה נצנצה ומשכה אליה את תשומת הלב של כולם.

כולם התפלאו מיופיה של סלסט, רק טיילור שעמד לצד הבמה, שאליה התקרבה סלסט, חייך בהנאה כמו שעשה בכל פעם שראה אותה.

הוא אהב אותה תמיד, כשהייתה עצובה, כועסת, נרגשת. אך הוא הכי אהב לראות אותה כשהיא משועשעת, כשקמט הצחוק מעל עיניה נמתח לקו דקיק.

סלסט צעדה על השטיח האדום שנפרש בשטח הכיכר אל הבמה הגדולה וחייכה חיוך גדול.

היא לא באמת האמינה שהיא תגיע ליום הזה, לרגע הזה.

היא הביטה קדימה ומצאה שם את טיילור מחייך למראה דמותה, היא חייכה לו בחזרה וליבה נמלא אושר.

משני צדדיה התקבצו אלפי אנשים שהריעו לה והביטו בה בהדרת כבוד.

היא לא היתה רחוקה מהבמה, אך הצעידה אליה נדמתה לה כארוכה ומייגעת, היא רק רצתה שיניחו עליה את הכתר- בלי כל הקהל הזה.

כשסוף סוף היא הגיעה לבמה, שני שומרים מהפמליה שהלכה איתה, עזרו לה לעלות במדרגות וליוו אותה עד למקומה במרכז הבמה לצדו של אלפרדו.

"את מוכנה סלסט?" לחש לה אלפרדו עם מבט מרגיע על פניו.

"אני חושבת שכן" היא ענתה לו ומבט מהוסס על פניה, עיני כל האנשים בקהל היו נטועות בה בציפייה לראות מה תעשה עכשיו.

"אז קדימה, תכרעי ברך ונתחיל" הוא לחש לה שוב ברכות והיא עשתה כדבריו וכל הקהל הריע.

סלסט חייכה במבוכה אל הקהל, ואלפרדו קרא בקול "סלסטיה בת ארתור דה מאצ'ו- האם את מוכנה לשאת בעול המלוכה, ולהנהיג בצורה הטובה ביותר את ממלכת תיאדור?"

סלסט נשמה נשימה עמוקה, הזדקפה ואמרה בראש מורם ובטון בטוח "אני מוכנה"

אלפרדו הנהן במהירות וניגש אל הכתר שנח על כרית אדומה ומרופדת.

הוא אחז בכתר בעדינות והתקרב אל סלסט, והיא ידעה מה הוא עומד לעשות- הגיע הרגע שלו חיכתה כל כך הרבה חודשים.

היא ניסתה לשלוט בדפיקות ליבה המהירות אך ללא הצלחה, אלפרדו כבר היה במרחק פסיעה ממנה ואז הוא הכריז "סלסטיה דה מאצ'ו- אני מכריז עלייך כמלכה החדשה של ממלכת תיאדור!" אלפרדו שם את כתר הזהב על ראשה של סלסט וכל הקהל שאג.

"תחי המלכה סלסט" הם הריעו, הפריחו אלפי בלונים לאוויר וצעקו את שמה של סלסט שוב ושוב.

סלסט הנרגשת לא ידעה כיצד להגיב והביטה במבוכה באלפי האנשים שהריעו לה. היא קמה לעמידה בזהירות- משקל הכתר על ראשה הורגש בכל רגע שעשתה תנועה חדה או לא זהירה.

הקהל ראה בעמידתה של סלסט כרמז לנאום שיבוא , השתתק והביט בסלסט בצייפה שתתחיל לדבר.

עברה דקה של שתיקה ומבוכה עד שסלסט הבינה שהיא צריכה לדבר לעם שלה.

"שלום לכולם" היא אמרה וידיה רעדו, אף פעם לא הקשיבו לה בעניין כזה כל כך הרבה אנשים!

"אני שמחה שבאתם לכאן, זה יום שמח בשבילי ואני מקווה שגם בשבילכם" היא המשיכה ובתגובה לדבריה הקהל הריע ועודד אותה להמשיך ולדבר.

"עברתי הרבה דברים בשנה האחרונה בשביל להגיע לרגע הזה, ובעיקר ובשביל לתת לכם, לנתיני ממלכת תיאדור מקום טוב יותר לחיות בו" הקהל מחא כפיים לסלסט על דבריה ודרבן אותה להמשיך לנאום.

סלסט, שעד עכשיו פחדה מהמעמד הזה- הרגישה יותר בנוח עם אלפי הפנים שנעצו בה עיניים, היא עדיין חששה אבל פחות ממקודם.

"מי היה מאמין לפני שנה שהמעמד הזה יתקיים, שאני אעמוד פה וידבר בפניכם? עד לפני שנה שני המחנות נמצאו ביריבות ארוכה שנים, שהיה נראה שלא תפסק לעולם. אבל הנה אנחנו כאן היום, עומדים ביחד אנשים מכל ממלכת תיאדור, ממחנה מטיקס, ממחנה אתיקס ומשבטי הנהר הצפוני והדרומי!

כל זה קרה בזכותכם! אם לא הייתם מקבלים אותי ועוזרים לי לקבל את המלוכה- זה לא היה קורה! אז תודה לכל אחד ואחד מכם!" הודתה סלסט לעמה, לנתיני ממלכת תיאדור שהריעו לה בשמחה כתשובה על דבריה.

"יש שלושה אנשים שבלעדיהם אני לא הייתי מסוגלת להגיע לכאן היום- הראשון הוא אלפרדו שדאג לי כמו אב, השני הוא מלווין בן דודי וטיילור שדחף אותי להמשיך ולהילחם על מקומי למרות שהיה קשה" סלסט הודתה לשלושה והעלתה חיוך על פניהם. הקהל השתתף בתודותיה של סלסט והריע לשלושה בשמחה ובחיוך.

הקהל המשיך למחוא כפיים גם אחרי שסלסט סיימה לדבר והחלה לרדת במדרגות היישר אל חיבוקו של טיילור.

היא התרגשה מהאירוע וממעמדה החדש, אבל הכל היה כאין ואפס לעומת נשיקתו של טיילור על שפתייה שהזכירה לה שהוא תמיד יהיה איתה, בטוב וברע.

סוף דבר- 

ארבע שנים מאוחר יותר, מחנה מטיקס, גן מונטיפייר

קול צחוקם של הילדים הקטנים נישא באוויר, וגרם להכל להיראות הרבה יותר פשוט ויפה.

סלסט זנחה את מנהגי הנימוס וישבה על האדמה לצד מלודי, שעונות על גזע העץ הגדול, השקיפו השתיים על טיילור ופיטר המשחקים עם הילדים הקטנים שהתרוצצו במרחבי הגן.

לפעמים נדמה לה שרק אתמול היא ילדה, תינוק קטן ושברירי- והנה, התינוק הקטן שלה כבר למד לצעוד ולדבר.

טיילור שקלט שהיא מביטה בו, חייך אליה חיוך אוהב שהעביר בה צמרמורת כל פעם מחדש.

היא נזכרה בחתונה הגדולה שנערכה בשבילם, בשמלה הלבנה שלבשה ובהמון שבא לשמוח שחתונה המלכותית.

מלווין שמשמש כשר צבא הממלכה, ערך לכבוד הזוג המלוכתי משתה גדול.

אבל כל הדברים הללו לא השתוו לחיוכו של טיילור הלבוש בחליפה לבנה ששזורה בו ורד אדום.

שניהם, לבושים בלבן, שמחים, מאוהבים- זה כל מה שסלסט רצתה.

עכשיו, כשבנם הבכור כמעט בן שלוש, סלסט הרשתה לעצמה לנוח בצל העץ הגדול ולחוש סיפוק.

לוקאס- כך טיילור וסלסט קראו לבנם הבכור.

האות א' מסמלת את שמו של ארתור, אביה של סלסט.

האות ס' מסמלת את שמה של סלסט.

כך ילדם יזכור מאין בא, גם כשישלוט על כל ממלכת תיאדור כשיגדל.

אז זהו...הפרק האחרון הגיע לסיומו..

אז תודה לכל הקוראים שלי שהמשיכו לקרוא את הסיפור גם אם לא העלתי פרק הרבה זמן.

תודה גם לאלו שנתנו הערות והצעות לשיפור.

תודה לכל אלו שהגיבו ותמכו.

תודה לכולם!!

יהיה לי קשה לצאת מהעולם הזה שבניתי, להיפרד מסלסט וטיילור ופיטר ומלודי.

אז מעכשיו אני מתחילה לכתוב את הסיפור הבא, מקווה להשתפר ברמת הכתיבה, ומקווה שתמשיכו לבקר כאן בבלוג..

אוהבת המון המון♥

 (שסופסוף יכולה להוציא תעודת זהות!! יומולדת 16 ווהוו!! ;) )