Highway of endless dreams

אחרי שיותר מדי ספק גברים ספק זאבים עשו בנפש שלי שמות החלטתי שלעולם לא אסלח למי שישחק בי כמו במריונטה, אם בכלל אגיע למצב כזה. העניין הוא שאיתך פשוט ידעתי. כמו כל דבר שקוסם לי, היו לנו שני כיווני התפתחות בלבד: התרסקות או נסיקה. אתה ואני נסקנו, לפחות בהתחלה, ומאז אנחנו כמו מטוס שהמנוע שלו מקרטע, כמו בסרטים המצוירים, מנסים להמריא אבל פוגעים באדמה שוב ושוב. אני לא אסלח לך על כל הכוח שיש לך עליי, על היכולת שלך להוציא אותי מהמיטה ב-2 בלילה, כשאני נרדמת בעוד רגע, רק כדי לשתות שליש בירה ולישון יחד, אפילו לא מחובקים, אפילו בלי לשכב. אילפת אותי אחרי שלא נתתי לרבים אחרים לנסות: אתה שולט בי כמו שבעלים שולט בכלב שלו, אני חוטפת כל ניצוץ חיבה ממך ומחזיקה אותו בתוך כפות ידיים סגורות, שלא יכבה, שלא יברח, שלא יעלם. אני לא אסלח לך על ההתרחקות שאתה דורש ממני לבצע מעצמי, לא מפורשות אמנם, אבל אני יודעת שאם אני רוצה להישאר בחיים שלך ואם אני רוצה שתישאר בחיים שלי אני צריכה לשחק לפי החוקים שלך. אני לא אסלח לך על הקלות שבה ההגבלות האלו מגיעות מצדך, אנחנו לא שוכבים ואין בינינו אינטימיות אבל אנחנו מתנהגים כמו זוג שלפני הפרידה: אתה לא מרגש אותי כמו בהתחלה, זה כבר לא קוסם לי כל כך כמו אז, כשמצאתי את החתול הלבן שלך וחייכת והודית לי וקראת לי נסיכה, העיניים שלך כבר לא מרתקות אותי אליך והמבטים בינינו כבר לא ארוכים וטעונים במתח מיני משוגע, אני כבר לא רוצה לקרוע ממך את כל הבגדים ולשבת עליך ואני כבר לא רוצה שתיגע בי כאילו אין מחר. אם ככה אנחנו צריכים להסתיים, אז שיהיה, אתה מבין? אז אולי נשכב פעם אחת ונתרסק התרסקות אחרונה, יפה, בגמירה משוגעת, ואז נתרחק ונדעך כמו נר שכבר אין לו כוח לדלוק. את מה שאתה יודע ומנסה להסביר לי למדתי כבר לפני שנים: נמאסו עליי מלחמות ומשחקים ורדיפות אחרי הזנב של עצמי. אני לא יכולה להתיש את עצמי יותר דרך הנפש של אחרים, הנפש שלי מתישה אותי די והותר. אני יכולה להכיל ולתמוך ולהיות שם, אבל אני לא יכולה לתקן אותך, מותק, והגיע הזמן שתבין את זה.