אוקיי,אז פתחתי בלוג חדש.
כלכך הרבה דברים קרו,השתנו,דברים התחדשו.
היה לי פשוט את הדחף לכתוב
זה המקום היחידי שאני יכולה לכתוב,ולא יפשטו אותי
הדבר הראשון שעולה לי לראש אחרי "וטפ" הוא כנראה "איך אני מגיעה למצב הזה כל פעם מחדש?!".
זה רק דיבורים דיבורים דיבורים
אני לא חושבת שזה משהו מעבר לזה.
למה אנחנו מגיעות למצב הזה כל פעם מחדש?
למה אני זאת שיוזמת את זה כל פעם מחדש?
הרי אני ממשיכה ,ואני גם מצליחה.
אבל הדחף לדבר איתך,הדחף לומר לך רק מילה אחת
חשבתי שאני התגברתי
חשבתי שהמשכתי
אני משקרת כמו שחקנית מופלאה שמפליגה למקומות קסומים אבל אז בכלל לא יודעת איך לחזור
אני לא רוצה שתהיי כאן, ואני גם לא רוצה שתלכי כי את חלק מאוד גדול אצלי.
אני לא רוצה חיבוק, אבל אני רוצה שתרוצי אלי ותגידי לי שאני חשובה לך
אני לא רוצה שתרגישי חרא, אבל אין בי הכוחות לשנות שאת מדברת איתי על בנות אחרות
את שואלת שאלות וכבר הפסקתי להשיב, כי את לא באמת רוצה שאשיב לך
ואת, את את את את
זו רק את במרכז, ואין לי זכות עלייך יותר
אני באמת לא יודעת מה את רוצה
אני בעצמי לא יודעת מה אני רוצה. ואם אני רוצה
להיפגע בפעם השלישית?
את תמיד משאירה לי טעם של עוד
אל תעשי את זה
אל תעשי לי את זה שוב כשזה חסר משמעות בשבילך.
זה מגיע בצורת מערבולות בבטן וחוסר מחשבה, עשייה שגוררת מציאות שגוררת משהו שלפעמים אני רוצה לשכוח ולפעמים לזכור
תתני לי,תתני לי להרגיש משהו אצלך
אני לא רוצה מעבר,הרי זה לא אפשרי שזה יהיה מעבר
את הרבה מתעלמת ממני,את מתרחקת בצורה קיצונית
אני לא דורשת לחזור
אני דורשת ממך יחס כמו פעם
אני לא רוצה לקבל ממך את הדחייה הזאת כל פעם מחדש
אני לא רוצה לרדוף אחרייך בשביל שנדבר,בשביל שניפגש
אני לא רוצה לוותר.
אני מתגעגעת אלינו,לפעם
I wont give up on us
even if the skies get rough
im giving you all my love
im still looking up
בבלוג זה
בכל הבלוגים
