אני כותבת.
ופעם גם פתחתי בלוג ופירסמתי שם דברים שכתבתי.
אבל..
איכשהו,
הגעתי למסקנה,
שאני רוצה שקהל הקוראים שלי יהיה נורא מצומצם.
אני כותבת כרגע סיפור, ויש לי 11 קוראים שמתוכם 3 זאת אני. (בקבוצות בפייסבוק, אני שם דרך 3 משתמשים כדי שאני אוכל לעדכן לא משנה איפה אני נמצאת בדיוק)
אחת מהם זאת החברה המדהימה שלי שהיא היחידה שמעבירה על הדברים שאני כותבת את הביקורת הכנה ביותר. גם אם זה הדבר הכי נורא שהיא קראה היא תגיד לי את זה. אנחנו גם כותבות ביחד משהו ומתכננות להוציא את זה לאור בתור ספר עוד לפני שאני אסיים י"ב. (עוד פחות מ3 שנים.)
שתיים הן חברות טובות שלי שאחרי שכנועים רבים הצליחו לגרום לי לתת להן לקרוא.
4 מהן הן בנות חמודות שפשוט אמרו שהן רוצות לקרוא. אז נתתי להן. והביקורת שלהן הייתה טובה מדי שפשוט המשכתי לתת להן לקרוא.
והאחרונה היא החברה-האינטרנטית שלי שפשוט קוראת את מה שאני כותבת כי היא אוהבת את זה. גם איתה אני כותבת משהו, אבל הוא במסגרת אינטרנטית.
וזה כל קהל הקוראים שלי.
פעם היו יותר.
אבל,
ראיתי שכאילו לא אכפת להם ממה שאני כותבת.
וזה אחד הדברים שהכי פוגעים בי.
זה וביקורת רעה. (שלא מגיעה מהחברה ההיא שהזכרתי מקודם.)
אה כן.
זה, ביקורת רעה, וכשלוחצים עלי להמשיך לכתוב משהו אבל אני לא מסוגלת בגלל מחסום כתיבה, חוסר ברעיונות או משהו כזה.
אני נורא אוהבת לכתוב.
ואני יודעת שאני כותבת טוב.
אני גאה בזה.
וכן.
אני משוויצה.
מותר לי.
אתם לא תגידו לי מה לעשות.
יש כאלה שיודעים לצייר.
יש כאלה שיודעים לשיר.
אני יודעת לכתוב.
מה רע?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Call Me G.